https://crimethinc.com/feed/heCrimethInc. : HE CrimethInc. ex-Workers’ Collective: Your ticket to a world free of chargehttps://fa.crimethinc.com/assets/icons/icon-600x600-29557d753a75cfd06b42bb2f162a925bb02e0cc3d92c61bed42718abba58775f.pnghttps://fa.crimethinc.com/assets/icons/favicon-efac4460fc49353986831b21650af3dce27f87fa1fa8636d3ea0e858382ae449.icoCrimethInc. Ex-Workers Collectivehelp@crimethinc.comhttps://crimethinc.com/2019/07/14/hebrew-on-willem-van-spronsens-action-against-the-northwest-detention-center-in-tacoma-including-the-full-text-of-his-final-statement2019-07-14T19:50:00Z2023-04-09T23:50:29Zעל הפעולה של ווילם ואן ספרונסן נגד מחנה המעצר הצפון-מערבי בטקומה : כולל הטקסט המלא של ההצהרה האחרונה שלועל הפעולה של ווילם ואן ספרונסן נגד מחנה המעצר הצפון-מערבי בטקומה
כולל הטקסט המלא של ההצהרה האחרונה שלו
<figure><img class="u-photo" alt="" src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2019/07/14/header.jpg" /></figure>
<p>ב-13 ביולי, ווילם ואן ספרונסן נהרג בידי המשטרה בזמן שכנראה <a href="https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=2424667040927495&id=671796032881280">ביצע פעולה</a> להשבתתו של <a href="https://twitter.com/drimcalban/status/1150237543390035968?s=19">צי האוטובוסים</a> המשרת את מחנה המעצר הצפון-מערבי (Northwest Detention Center), מתקן מעצר מופרט למהגרים. ההצהרה האחרונה שלו, כפי ששוחזרה למטה, מראה שפעל בתגובה לפשיטות ולגירושים המתמשכים שביצעה משטרת ההגירה (ICE). פעולתו התרחשה ביום השנה לשביתת הרעב בתוך מחנה המעצר הצפון-מערבי, ולמאהל מחאה שהוקם מחוצה לו. רשימה של פעולות מחאה אחרות בתוך מחנה המעצר אפשר לקרוא <a href="https://perilouschronicle.com/tag/northwest-detention-center/">כאן</a> (באנגלית).</p>
<p>אנחנו מבינים למה ווילם ואן ספרונסן החליט למסור את חייו כדי להפריע לאלימות שמופנית כלפי אנשים חסרות מעמד בארצות הברית היום.</p>
<p>זה לא הגזמה להגיד שפשיטות משטרת ההגירה שמות על הכוונת את חברותינו ושכנינו, אנשים שחיים ועובדים לצידינו מזה שנים ואפילו עשורים. הפגיעוּת ארוכת הטווח של אנשים חסרי מעמד כקבוצה החשופה לניצול קיצוני סייעה לביליונרים כמו דונאלד טראמפ להפיק רווח אפילו גדול יותר ממה שיכלו להפיק באמצעים חוקיים. כדי להוסיף חטא על פשע, בעלי הון פונים לעובדים האחרות שהם מנצלים ואומרים להם שהעוני והדוחק שהן חווים הם באשמת אלה שעניות מהם ומדוכאים מהן. קשה לדמיין אסטרטגיה צינית כל כך.</p>
<p>הפער בין זכויות של בעלי מעמד לחסרי מעמד הוא מובנה - ממש כפי שהפער שיצרו הנאצים בין ערכם של יהודים ולערכם של גויים היה מובנה. שני הפערים הם המצאה; אין להם קיום מהותי מלבד היותם אמצעי של קבוצה בעלת כח להצדקת אלימות כלפי קבוצה בעלת פחות כח. אלה שמצידים ציות לחוק כטוב כשלעצמו עומדים לצד הנאצים שחוקיהם הכשירו שליחתם של מליונים למחנות מוות, שלא להזכיר את הגזענים שהעבירו את חוק העבד הנמלט (Fugitive Slave Act) ואת חוקי ג’ים קרואו (Jim Crow laws) בדרום ארצות הברית.</p>
<p>חוקים הם רק הבניות. אין להם ערך לבדם או בפני עצמם. הם בדרך כלל משרתים לגיטימציה לאי-צדק שאנשים יתקוממו נגדו אחרת.</p>
<blockquote class="twitter-tweet " data-lang="en">
<a href="https://twitter.com/PerilousPrisons/status/1150462720392781825">https://twitter.com/PerilousPrisons/status/1150462720392781825</a></blockquote>
<script async="" src="//platform.twitter.com/widgets.js" charset="utf-8"></script>
<p>התמיכה והקידום באלימות גזענית מורשות לתת לגיטימציה למושגים מומצאים כמו עבדות או אזרחות, ככל שינציחו כמה יותר אלימות - לרבות אקציות, מחנות ריכוז והשמדה המונית. ראינו את זה בעבר, בגרמניה הנאצית ובמקומות אחרים, ואנחנו רואים את זה שוב היום בארצות הברית. אלפי המתים <a href="https://crimethinc.com/books/no-wall-they-can-build">באזורי הגבול</a> ואלפי הנרצחות בידי המשטרה הם דוגמא למה אפשרי.</p>
<p>בעניין זה, היהודים שמוציאים לפועל מחסומים נגד משטרת ההגירה משתתפים במאמצים רציונליים למנוע את הישנות אי-הצדק שאין להעלותו על הדעת שבוצע כנגד אבותיהם – כמו שווילם ואן ספרונסן, שגדל על חורבות מלחמת העולם השניה, קיבל את ההחלטה הרציונלית שהגיע הזמן להילחם בעליית הפאשיזם ממש כפי שאנשים נלחמו בשנות העשרים, השלושים והארבעים.</p>
<p>אם יותר אנשים היו בוחרות לפעול ולהלחם בעליית הפאשיזם באיטליה ובגרמניה, מלחמת העולם השניה עשויה הייתה להמנע, ומיליונים על מיליונים של אנשים היו עשויים להינצל. אל תתנו לאף אחד להגיד שזה “אלים” לתקוף את התשתית של משטרת ההגירה ואת שכירי החרב שמתחזקים אותה. האלימות האמיתית היא אמריקאים-טובים™ שמייסעים לדבר עבירה כשהם לא עושים כלום בזמן ששכניהם נעלמות, ממש כמו הגרמנים-הטובים™ שבחרו להתעלם ממה שנעשה לשכנים שלהן בשנות השלושים.</p>
<p>בכל יום, שכירי חרב מסביב לעולם מסכנים את חייהן בשירות האג’נדה של העשירים ובעלי הכח, מצייתים לפקודות בלי לחשוב, מבזבזים את הקיבולת שלהם של חשיבה הגיונית, של הרגשת חמלה, של לקיחת אחריות על מעשיהם. מליוני אנשים הורגות ומתים כל שנה פשוט בשביל להגדיל את ההון ואת הכח של רודנים שעובדים עליהם. ווילם ואן ספרונסן בחר לחשוב בעצמו. הוא לקח אחריות אישית ועשה מה שיכל כדי לשים סוף למה שזיהה כאי-צדק. הוא לא התחבא מאחורי התירוץ “רק מילאתי פקודות”, כפי שכל שוטר וסוהר מתחבאים.</p>
<p>מהבחינות האלה, מעשיו היו גבורה הירואית.</p>
<hr />
<p>אנחנו ממליצות לקרוא בנוסף את <a href="https://facebook.com/story.php?story_fbid=2424667040927495&id=671796032881280">ההצהרה</a> (באנגלית) בנוגע לפעולתו של ווילם ואן ספרונסן שפירסמו לה רזיסטנציה (La Resistencia), קולקטיב שטח בהובלת מהגרים חסרי מעמד ואזרחי ארה”ב הפועל בטקומה, וושינגטון.</p>
<blockquote>
<p>“כל מי שנחוש לבצע את מעשיו או מעשיה אינה אדם אמיץ. הם פשוט אדם שרעיונותיה ברורים לו, שהביןה שאין טעם לעשות את המאמץ לשחק את התפקיד ששוייך להם ע”י הון בהצגה…</p>
<p>בעשותה כך, הוא מביןה את עצמה כבן אדם. היא מביןה את עצמו כאושר. שלטון המוות נעלם לנגד עניה”.</p>
<p>אלפרדו בונאנו (Alfredo Bonanno) -</p>
</blockquote>
<hr />
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2019/07/14/willem-van-spronsen-rest-in-power.jpg" />
</figure>
<h2 id="htshrtv-hkhrvnh-shl-vvylm-vn-sprvnsn">הצהרתו האחרונה של ווילם ואן ספרונסן</h2>
<p>יש נכון ויש לא נכון.<br />
הגיע הזמן לפעול נגד כוחות הרשע.</p>
<p>הרוע אומר שיש חיים ששווים פחות מאחרים.<br />
הרוע אומר שתזרים המסחר הוא התכלית שלנו פה.<br />
הרוע אומר שמחנות ריכוז לאנשים שנחשבים נחותים זה הכרחי.<br />
המילדת של הרוע אומרת שמחנות ריכוז צריכים להיות יותר הומאניים.<br />
השמרו מאנשי “מרכז”.</p>
<p>יש לי לב שבור של אב<br />
יש לי גוף שבור<br />
יש לי גועל בלתי מעורער מחוסר צדק<br />
זה מה שמביא אותי לפה.<br />
זאת ההזדמנות האחרונה שלי לעשות שינוי, אני אהיה כפוי טובה אם אחכה להזדמנות נוספת.</p>
<p>אני הולך אחרי שלושה מורים:<br />
דון פריטס (Don Pritts), מורי הרוחני. “אהבה בלי פעולה היא רק מילה”.<br />
ג’ון בראון (John Brown), מורי המוסרי. “מה שצריך זה פעולה!”<br />
אמה גולדמן (Emma Goldman), מורתי הפוליטית. “אם אני לא יכולה לרקוד, זאת לא המהפכה שלי”.</p>
<p>יש לי ראש בעננים, אני מאמין באהבה וגאולה.<br />
אני מאמין שאנחנו הולכים לנצח.<br />
אני מהפכן באושר (כולנו היינו צריכים לקרוא את אמה גולדמן בבית ספר במקום השטויות הלאומנאציות שהאכילו אותנו שם, אבל אני סוטה מהנושא).<br />
(כולנו היינו צריכים לחפש תמונות של הגיבורים מ”היחידות להגנת העם” שמא נהסס ונחשוב שהחלומות שלנו בלתי אפשריים, אבל אני סוטה מהנושא פעמיים. בואו מכות)</p>
<p>בימים אלה, כשחוליגנים פאשיסטים אורבים לאנשים פגיעים ברחובותינו, בשם המדינה או בחסותה ובתמיכתה,<br />
בימים אלה של מחנות ריכוז/מעצר רווחיים נורא, וכשנלחמים איתנו על סמנטיקה,<br />
בימים אלה של חוסר תקווה, מרדף חסר תוכן והשתוקקות ריקה,</p>
<p>אנחנו חיים בפאשיזם מוחשי וגואה. (אני אומר “מוחשי”, כי אלה ששמו לב ראו אותו שורד ומשגשג תחת חסות המדינה מזה עשורים [ראו: Howard Zinn, A People’s History of the United States].) היום הפאשיזם חי את האג’נדה שלו בלי בושה בשיתוף פעולה מלא עם המדינה. עם מדינות ברחבי העולם.</p>
<p>פאשיזם משרת את צרכי המדינה, משרתת את צרכי העסקנים על חשבונכם. מי מרוויח? ג’ף בזוס, וורן באפט, אילון מאסק, טים קוק, ביל גייטס, בטסי דווס, ג’ורג’ סורוס, דונלד טראמפ, להמשיך?<br />
תנו לי להגיד את זה שוב: חברה עשירים (שחושבים שאתם לא משהו), עפים על המדינה (כל מדינה, בכל מקום, כולל מדינות “קומוניסטיות”), כי היא כותבת את החוקים שהופכים חברה עשירים לחברה עוד יותר עשירים.<br />
פשוט.<br />
אל תחשבו על זה יותר מדי.</p>
<p>(הפטריוטים בשורות האחרונות, אתם מקשיבים?)</p>
<p>כשהייתי ילד, בהולנד אחרי המלחמה, ואחרכך בצרפת, הראש שלי היה מלא בסיפורים על עליית הפאשיזם בשנות השלושים. הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה מאלה שעמדו בצד כשהשכנים שלהם נקרעו מבתיהם ונכלאו בעוון של איך שהוא להיתפס כנחותים.<br />
אתה לא חייב לשרוף ת’בןזונה, אבל אתה הולך פשוט לעמוד מנגד?</p>
<p>זה המבחן לאמונה הבסיסית בחופש אמיתי והאחריות שלנו אחד כלפי השני.<br />
זאת קריאה גם לפטריוטים, לעמוד נגד הבגידה בכל מה שנחשב בעיניכם קדוש. אני מכיר אתכם. אני מכיר את הלבבות שלכם, אתם רואים במחנות האלה חרפה. זה הזמן שגם אתם תתקוממו נגד הכסף שמושך בחוטים של <strong>כל</strong> מריונטה שמתיימרת לייצג אותנו.</p>
<p>אני איש שאוהב את כולכם ואת הכדור העצום המסתובב הזה כל כך שאני הולך לעמוד בהבטחה שהבטחתי לעצמי כילד, להיות אצילי.</p>
<p>כאן, במחנות הריכוז התאגידיים <strong>למטרות רווח</strong>.<br />
כאן, במקום בו אנשים חומים ולא צייתנים פוחדים להראות את פניהם בפחד מהמשטרה/מג”ב/להב”ה/הבוס/דודות אשכנזיות…<br />
כאן, בפלנטה שכמעט התכלתה בגלל תאוות הבצע של השוק.</p>
<p>אני חושב בשחור ולבן.<br />
מחנות מעצר הם תועבה.<br />
אני לא עומד מנגד.<br />
באמת שלא הייתי צריך להגיד יותר מזה.</p>
<p>אני שם בצד את הלב השבור שלי ואני נרפא בדרך היחידה שאני מכיר - על ידי להיות יעיל.<br />
יעילות ממסכת את הכאב שלי…<br />
ואני הולך לעבודה באושר.<br />
(לאלו שנושאים בעול של התוצאות של מעשי, אני מקווה שתשתמשו בעול הזה בדרך הטובה ביותר).</p>
<p>לשותפי למאבק:<br />
אני מתחרט שאפספס את שאר המהפכה.<br />
תודה על הכבוד שנתתם לי להיות בניכם.<br />
תודה על הכבוד שנתתם לי להיות בניכם.</p>
<p>זה שנתתם לי שלווה להיות שימושי, להרגיש שהגשמתי את האידיאלים שלי, זאת הפסגה הרוחנית של חיי.</p>
<p>לעשות מה שאני יכול כדי לעזור להגן על אנשים יקרים ונפלאים זו חוויה עשירה מלתאר.</p>
<p>חברי הטרנס שינו אותי, חיזקו את ההכרעה שאלה מאיתנו שכיום הכי נדחקים לשוליים יובילו אותנו לעתיד שאנחנו חולמים עליו. חלמתי עליו כל כך בצלילות שאני לא מתחרט אפילו שלא אזכה לראות אותו מתגשם. תודה שהבאתם אותי עד הלום.</p>
<p>אני אנטיפה. אני עומד לצד שותפים למאבק מסביב לעולם שפועלים מתוך אהבה לחיים בכל תפנית. חברים למאבק שמבינים שחופש משמעותו חופש אמיתי מהכל וחיים שווה לחיות.</p>
<p>תמשיכו להאמין!<br />
כל הכח לאנשים!<br />
בלה צ’או.</p>
<hr />
<p><a href="https://crimethinc.com/2019/07/16/willem-van-spronsens-audio-legacy">המניפסט המולחן</a></p>
<hr />
<p>אל תתנו לסוכנויות הממשלתיות הדביליות שלכם לבזבז כסף על “לחקור” את זה. נהייתי רדיקאלי בשיעורי אזרחות בכיתה ז’ כשלימדו אותנו על שיטת הבחירות האמריקאית. זאת הייתה הנקודה שבה החלטתי שהסטטוס קוו הוא כנראה בית קלפים. קריאה נוספת אישרה את ההנחה. אני ממליץ בחום לקרוא!</p>
<p>אני לא משויך לשום אירגון, התנתקתי מאירגונים שלא הסכימו עם הטקטיקה שלי.</p>
<p>הנשק החצי-אוטומטי שהשתמשתי בו היה זול, הרכבה ביתית של רוס”ר AR-15 לא רשום, היו לו שש מחסניות. אני לגמרי מעודד חברים למאבק - קיימים וחדשים - להתחמש. אנחנו אחראים עכשיו על ההגנה של אנשים מפני הממשלה הדורסנית. תתעלמו מהחוק בעניין החימוש אם יש לכם את הפריבילגיה, לי הייתה.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2019/07/14/guitar.jpg" />
</figure>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2019/07/14/2.jpg" />
</figure>
<p>הערת המתרגמת: הטקסט מתורגם בלשון זכר ונקבה במעורבב. זה בכוונה.</p>
https://crimethinc.com/2017/11/28/nlkhmym-l-khyynv-nrkyh-lmtkhylym2017-11-28T18:40:00Z2022-03-14T00:56:26Zנלחמים על חיינו : אנרכיה למתחילים
<figure><img class="u-photo" alt="" src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/header.jpg" /></figure>
<p>לקריאה מקוונת של החוברת המעוצבת, <a href="https://crimethinc.com/zines/ffol-hebrew">לחץ כאן.</a></p>
<h1 id="ptykh-sypvr-myty">פתיח: סיפור אמיתי</h1>
<p>פרשנו מהלימודים, נפרדנו מבני הזוג שלנו, ניתקנו קשר עם קרובי משפחה ועם עצמנו ועם כל מה שידענו.</p>
<p>התפטרנו מהעבודה, הפרנו את חוזי השכירות, גררנו את תכולת הדירה אל שפת המדרכה ויצאנו אל הדרכים.</p>
<p>ישבנו על נדנדות גני-משחקים עד שקצות אצבעותינו נכוו מקור, בוהים באור הירח משתקף בדשא הטחוב, כותבים זה לזה שירה על פני הרוח.</p>
<p>פרשנו למיטותינו בערבים ושכבנו ערים עד עלות השחר, מונים את כל הדברים הנוראיים שעשינו לאחרים ואת אלה שאחרים עשו לנו – וצוחקים, מברכים ומוחלים אחד לשני, כמו-גם ליקום המטורף הזה.</p>
<p>התגנבנו אל תוך הקרנות של סרטיו הישנים של גי דבור על מנת לחרוט הילחמו מלוכלך, או מהר יותר, חבר, העולם הישן מאחוריך, על משענות המושבים באולם.</p>
<p>בעוד ריח הדלק נודף עדיין מבגדינו המוכתמים, הבטנו בשמש חדשה מפציעה, וקיימנו דיונים חרישיים אודות צעדינו הבאים, נרגשים מניצניה של היוודעות חדשה לכוחות הבלתי-מוגבלים שטמונים בנו.</p>
<p>בעזרת כרטיסי-חיוג גנובים התקשרנו למאהבינו הצעירים מטלפונים ציבוריים בתחנות משטרה, על מנת להדגים להם סקס טלפוני מהו.</p>
<p>פרצנו לבריכות השחייה הפרטיות ולסאונות של העשירים במטרה ליהנות מהן באופן שבעליהן החוקיים לעולם לא יוכלו.</p>
<p>התגנבנו אל תוך בנייני משרדים, בהם חברינו הכנועים מתייקים ניירות עבור רודני משנה, על מנת לכתוב טיוטות של מנשרים אנטי-אימפריאליסטיים על המחשבים שלהם – או רק כדי לישון מתחת לשולחנות העבודה. הם נדהמו לגלות אותנו, באותו בוקר בו סוף-סוף נתפסנו, עירומים למחצה, מצחצחים שיניים במתקן המים הקרים בפינת האוכל.</p>
<p>עברנו רגעים מכוננים, רגעים מלהיבים בהם עשינו דברים שחשבנו לבלתי-אפשריים, יורקים בפניהן של כל השגותינו על מנת לנשק מי שיופיים נראה מחוץ להישג-יד, על מנת לתלות באנרים על פסגות אנדרטאות ממשלתיות, על מנת לנטוש לאלתר את מסלול הלימודים האקדמאים… ואז חרקנו שיניים בציפייה לאחרית הימים - אולם זו מיאנה להגיע.</p>
<p>עמדנו או כרענו ברך באולמי-הופעות מתרוקנים, על גגות תחת סערת ברקים, על צמחייתם היבשה של בתי קברות, ונשבענו עם דמעות בעינינו לעולם לא לחזור.</p>
<p>ישבנו בעונש בכיתות בתי-ספר תיכוניים, עם הגב לקירות אבן דהויים בתחנות אוטובוס, על מצעים סינטטיים חד-פעמיים ביחידות טיפול נמרץ של בתי חולים מנוכרים, על ספסליהם הנוקשים של חדרי-אוכל במתקני כליאה, ונשבענו את אותו הדבר בדיוק מבעד לשיניים חורקות, אולם בלא פחות רוך.</p>
<p>תקשרנו זו עם זו באמצעות גילוף ראשי תיבות על שולחן הלימודים, סמלים מרוססים על קירות הסמטאות, חורים פעורים בחלונות הראווה של חנויות יוקרה לעיני מצלמות הטלוויזיה, מכתבים שנשלחו עם בולים מזויפים או מבעד לאוקיינוסים בתוך תיקי-גב של חברים, הוראות סודיות מקודדות באי-מיילים אנונימיים, פגישות מחתרתיות בבתי-קפה, שירת אוהבים חרוטה על דפנות מיטות תאי המאסר.</p>
<p>בבתינו הצנועים ובמיטותינו הצנועות הענקנו מקלט למהגרים לא-חוקיים, לפליטים פוליטיים, למבוקשים ולבני-נוער שברחו מבתיהם, כשם שגם הם בתורם העניקו לנו.</p>
<p>אלתרנו מתכונים כדי להכין אחד לשני עוגיות, עוגות, ארוחות-בוקר במיטה, ארוחות חינם מדי שבוע בגן הציבורי, סעודות המעלות על נס את האומץ ואת הקרבה בינינו, על מנת לטעום את טעמם המתוק על שפתותינו.</p>
<p>הפקדנו זה בידי זה את הלבבות והתשוקות שלנו, מלחינים יחד יצירות של חושניות ועונג, הופכים את האהבה לשם פועל בדקדוק שפתה של התרוממות הרוח.</p>
<p>זרענו הרס בחלוקות המגדריות ובהכללות העדתיות ובציפיות התרבותיות שלהם, תוך שאנו מוכיחים בגופינו ומערכות-היחסים שלנו כמה שרירותיים הם חוקי הטבע שלהם.</p>
<p>חיברנו במו-ידינו את הפזמונים שלנו וביצענו אותם זה בפני זה, כך שבכל פעם שנזמזם לעצמנו מנגינה, יהיה הדבר שיר הלל ליצירתיות של חברינו, במקום לחזור אחר הצלילים החדגוניים והמשמימים הבוקעים ממשדרי תחנות הרדיו.</p>
<p>בקומות מרתף ארעיות, טיפלנו במחלותיהם של מאהבים מארצות רחוקות, ונאבקנו לנסח משפטים אשר יצליחו להצית בהמון סביבנו להבות רדומות.</p>
<p>ברגעים האחרונים שלפני עלות השחר, כשידינו הרועדות מתאמצות לאחוז את הפנסים, פירקנו את ארונות החשמל בבתיהם של מנהיגי ימין קיצוני שאמורים היו לארח מפגשים בבוקר שלמחרת.</p>
<p>לחמנו בפאשיסטים הללו בציפורנינו, שינינו ודגלינו ברחובות הערים, בזמן שאיש לא העז להתעמת איתם אפילו מעל דפי העיתונות הכתובה.</p>
<p>שתלנו גינות במגרשים נטושים בלב שכונות-עוני, חצינו יבשות בטרמפים במהירות שיא, הלבנו את פניהם של מלכים, בנקאים וחברי-כנסת בעזרת עוגות קצפת.</p>
<p>ניגנו יחד בסקסופונים בחשכת מערות מהדהדות במדבריות הנגב.</p>
<p>בפריז, חמושים בשמשיות ובאבני ריצוף שנעקרו מהמדרכות, הדפנו במשך לילות שלמים את כוחות המשטרה, עד שכמעט ויכולנו לטעם את טעמו של עולם חדש מבעד לעננת הגז המדמיע.</p>
<p>פרצנו את השורות שלהם והגענו עד בית האופרה, השתלטנו עליו, וניהלנו בתוכו דיונים מסביב לשעון אודות טיבו של עולם חדש זה.</p>
<p>בשיקגו, הקמנו רשת מחתרתית על מנת לבצע הפלות לא-חוקיות בתנאים בטוחים ובאווירה תומכת, בזמן שהקנאים הדתיים העדיפו שנגסוס למוות, מבוישות ובעיניים דומעות, במעלה סמטאות אפילות.</p>
<p>בניו יורק, החזקנו ידיים ועיסינו זה את כתפיו של זה בעוד אויבינו הולכים וקרבים על מנת לאזוק ולעצור אותנו.</p>
<p>בקוויבק, הבקענו את הכביש-המהיר ונעזרנו בשברי הבטון על מנת להקיש מקצבים קדמוניים על שלטי התנועה, והצליל היה רחב ועמוק ומרגש יותר מכל יצירה שאי-פעם הושמעה בהיכל התרבות.</p>
<p>בסנטיאגו, שדדנו בנקים על מנת לממן ירחונים של שירה עבריינית.</p>
<p>בסיביר, הגינו תוכניות מילוט בלתי-אפשריות בעליל – ואז הוצאנו אותן לפועל, ומצאנו עצמנו מפליגים מסביב לעולם בסיוע הלוואות אפורות ודרכונים מזויפים, על מנת לחזור אל זרועותיהם של חברינו למאבק.</p>
<p>במונטווידאו, בעיירה ענייה שהוקמה מחוץ לחוק, בנינו בקתות מקרשים ויריעות פלסטיק, התחברנו באופן פיראטי לעמוד חשמל בקרבת מקום, ושאלנו את שכנינו כיצד נוכל לתרום לקהילתנו החדשה.</p>
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/17/17.jpg" />
</figure>
<p>בסן דייגו, כאשר נאסרנו בעוון הבעת דעה בלבד, הזמנו את כל חברינו להצטרף אלינו ומילאנו את תאי המעצר עד שהרשויות נאלצו לשנות מדיניות.</p>
<p>באורגון, טיפסנו במעלה עצים והתגוררנו עליהם למשך חודשים שלמים, כדי להציל מכריתה את היערות בהם טיילנו ובהם הקמנו מחנות כשהיינו עדיין ילדים.</p>
<p>במקסיקו, בפגישות אקראיות על רכבות משא אליהן התגנבנו, החלפנו סיפורים אודות עבודה פוליטית עם הזאפטיסטס במחוז צ’יאפס, אודות שיטפונות שראינו בטקסס בעודנו חוצים אותה בקרונות משא, אודות סבים וסבתות שלנו שהשתתפו במהפכה המקסיקנית.</p>
<p>ולחמנו במהפכה ההיא, כמו גם במלחמת האזרחים בספרד, במחתרת הצרפתית, ואפילו במהפכה הרוסית – אם כי לא לצד הבולשביקים וגם לא לצד הצאר.</p>
<p>תשושים מחוסר שינה וחבולים ממזג האוויר הקשה, חצינו את אוקראינה בדהרה על מנת להפיץ את הידיעות בדבר פרוץ סכסוכים חדשים, שהיוו הזדמנות נוספת להלחם על חירותנו.</p>
<p>מתוחים אך ביד יציבה, הברחנו כרזות, ספרים, כלי נשק, מבוקשים, את עצמנו – מבעד למעברי גבול, מקנדה ועד פקיסטן.</p>
<p>שיקרנו במצפון שקט לבלשי מחלק הרצח בעיר רינו, למשטרה הצבאית בסאנטוס, לסבא וסבתא כעוסים באוסלו.</p>
<p>סיפרנו את מלוא האמת אחד לשני, כולל אמיתות שאיש לא העז טרם לכן להעלות על דל שפתיו.</p>
<p>כאשר לא היה בכוחנו להפיל ממשלות, גידלנו דורות חדשים שייחוו את סחף האדרנלין המתוק שבהקמת מתרסים או בהדבקת כרזות לילית, דורות שיוכלו להמשיך במסע חסר-הסיכוי שלנו, והיה וניפול או נעלם מפאת עוצמתם של הפחד ורחש התבוסה.</p>
<p>כאשר היה בכוחנו להפיל ממשלות, הפלנו אותן.</p>
<p>עמדנו זה אחר זה, עשור אחרי עשור, מאה אחרי מאה, על דוכן הנאשמים, וצעקנו כך שאזרח המופת המדושן והחירש ביותר בקצה אולם בית המשפט יוכל לשמוע: “…ולו יכולתי לחזור אחורנית בזמן ולהתחיל מבראשית, הייתי עושה את אותם הדברים שוב!”</p>
<p>עם זריחת החמה, בסיומן של מסיבות חורף בבתים נטושים וללא גופי חימום, טיאטאנו ערימות-ענק של זכוכיות שבורות ורחצנו אינספור כלים במים קפואים, בזמן שמבקרינו החריפים ישבו בדירות-מרווחות עם עוזרות הבית שלהם ודרשו לדעת מי בדיוק ייטפל באשפה כשהאוטופיה שלנו כביכול תתממש.</p>
<p>כאשר כוונותיהם הטובות של השמאלנים ויפי-הנפש נקעו רגליהן בסבך הביורוקרטיה, אספנו מזון מפחי האשפה על מנת להאכיל את הרעבים, פרצנו אל בניינים מיועדים להריסה והסבנו אותם לארמונות עבור מלכים אביונים ומלכות שודדות, חיבקנו בזרועותינו האוהבות את החולים והגוססים.</p>
<p>התאהבנו בין גלי ההריסות, צעקנו שירים על רקע התפשטות המהומות, פיזזנו בצעד קליל גם בתוך השלשלאות הכבדות ביותר שהם הצליחו לצקת לנו; הברחנו את סיפורינו מבעד לחישוקי השתיקה, הרעב והכניעות, בכדי להשיבם לחיים שוב ושוב בדמות מטעני נפץ ולבבות פועמים; בנינו ארמונות בשמיים מתוך חורבותיו של גיהינום עלי אדמות.</p>
<p>אחד מאתנו אף התנקש בחייו של נשיא ארצות הברית.</p>
<p>בהתנגדותנו לכל סוגי האיסורים החיצוניים, נמנענו גם מלטפח אותם בתוכנו, וגילינו שהעולם נפתח בפנינו כמו עלי כותרתו של ורד.</p>
<p class="darkred">אני מדבר, כמובן, על אנרכיסטים – וכשאני נשאל על חיי הפוליטיים, אני תמיד משיב כי הסיבה הטובה ביותר להיות מהפכן היא שזו פשוט דרך טובה יותר לחיות. החוקים שלהם מעגנים את זכותנו לשתוק, את זכותנו להישפט בפני חבר-מושבעים (אם כי חבריי המושבעים לעולם לא היו שופטים אותי – האם שלכם?), אך מה בדבר הזכות לחיות את חיינו כאילו לא נזכה להזדמנות נוספת, לחיות באופן שיספק סיבות להעביר לילות שלמים בשיחות דחופות, להביט לאחור בחלוף כל יום ללא חרטה או מרירות? רק אנחנו יכולים לתבוע לעצמנו חזקה על זכויות מסוג זה – והאם לא מן הראוי שזו תהיה דאגתנו העיקרית, במקום לעסוק בפרוטרוט המוסכמות החברתיות וההישרדות היומית?</p>
<p class="darkred">כמי שנולדו בתנאיי שבי שסורגיו הוזהבו בדמם וביזעם של שבויים אחרים (שמזלם איתרע אף יותר), האתגר הניצב בפנינו - לחיות סיפורים שראוי לספרם, חיים שראוי לחיותם - הינו פרויקט מתמשך ומרתיע למדי בהיקפו; אך כל הדרוש, בכל רגע נתון, על מנת להיענות לאתגר הזה, הוא לקרוא תיגר על עצם החיים בשבי.</p>
<p class="darkred">כאשר אנו נלחמים, אנו נלחמים על חיינו.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/1-hebrew.jpg" />
</figure>
<h1 id="yytkn-shth-kbr-nrkyst">ייתכן שאתה כבר אנרכיסט</h1>
<p>אכן כך. אם מופת ליחסי-אנוש בריאים בעיניך הוא ארוחה עם חברים, בה כל אחד נהנה מחברת האחר, בה האחריות מחולקת באופן התנדבותי ובלתי-רשמי ואיש אינו פוקד או מנסה למכור דבר, אזי אתה אנרכיסט, פשוטו כמשמעו. השאלה היחידה כעת היא כיצד לארגן את שאר הקשרים החברתיים בחייך על פי דגם זה.</p>
<p>בכל פעם שאתה עושה משהו מבלי לחכות להוראות או להיתר רשמי, אתה אנרכיסט. בכל פעם שאתה עוקף תקנה מגוחכת כאשר איש אינו בסביבה, אתה אנרכיסט. אם אינך סומך על כך שהממשלה, בית הספר, הסרטים ההוליוודיים או מועצות המנהלים מבינים טוב ממך בדברים המעצבים את חייך - גם זהו אנרכיזם. ואתה אנרכיסט במיוחד כשאתה מעלה רעיונות, יוזמות ופתרונות משלך.</p>
<p>כפי שהנך יכול לראות, אנרכיזם הוא מה שמאפשר לדברים להמשיך לעבוד, לחיים להמשיך להיות מעניינים. לו חיכינו לרשויות ומומחים וטכנאים על מנת לטפל בכל דבר ודבר, לא זאת בלבד שהיינו בצרות צרורות, אלא שהיינו גם משתעממים - ומשעממים - למוות. אנו חיים כיום בעולם בו מפלס הצרות (ושעמום המוות!) עולה ביחס ישיר למידה בה אנו מוותרים על אחריות ועל שליטה.</p>
<p>אנרכיזם מצוי באופן טבעי בכל אדם בריא. לא מדובר בהכרח על הטמנת פצצות או חבישת מסיכות שחורות, אם כי יתכן וזה מה שראית על גבי המרקע (להאמין לכל מה שמוצג בטלוויזיה זה בהחלט לא אנרכיסטי!). שורש האנרכיזם הוא הדחף הבסיסי לעשות דברים בעצמך: מכאן נובע כל השאר.</p>
<h1 id="hm-nrkyh-ykvlh-lbvd">האם אנרכיה יכולה לעבוד?</h1>
<p>מי שאין בתפיסתם הבנה אמיתית של ההיסטוריה נוהגים להלין על האנרכיה כי זו צורת ארגון שלעולם לא תעבוד – מבלי להבין שלא זאת בלבד שהיא עבדה לאורך חלק ניכר מההיסטוריה האנושית, אלא שהיא עובדת גם בימינו אלה ממש. הבא נשים לרגע בצד את הקומונה הפריזאית, את ספרד הרפובליקנית, את וודסטוק, את תוכנות המחשב בעלות הקוד הפתוח ואת כל שאר הדוגמאות להצלחותיו של האנרכיזם המהפכני. אנרכיה היא בסך הכל הגדרה-עצמית משותפת – היא חלק מחיי היומיום, לא משהו שיעבוד רק “אחרי המהפכה”. האנרכיה חיה ונושמת כיום באינספור קשרי החברות האישיים הקיימים בעולם – והשאלה היא, כיצד ניתן להפוך גם את קשרינו הכלכליים, לדוגמה, לאנרכיסטיים? אנרכיה באה לידי ביטוי בכל פעם שאנשים משתפים פעולה במסגרת טיול מחנאות, או בארגון ארוחות-חינם לנזקקים – והשאלה שעלינו לשאול היא כיצד ניתן להחיל לקחים אלה גם על שותפויותינו במסגרות כמו בית הספר, מקום העבודה או איזור המגורים?</p>
<p>אם להיוועץ בתיאורית הכאוס, הרי שאנרכיה היא כאוס, וכאוס פירושו סדר. כל מערכת המאורגנת על פי כלליו של סדר טבעי – יער גשם, או שכונה ידידותית – מהווה הרמוניה בה האיזון מנציח עצמו באמצעות כאוס ומקריות. אי-הסדר השיטתי, לעומת זאת - כמו למשל במשמעת כיתת הלימוד, או בשורותיו הסטריליות והמוגנות-מפני-מזיקים של שדה תירס מהונדס-גנטית – הינו מערכת שניתן לשמר רק באמצעות שימוש הולך-וגובר בכוח ובפולשנות. מי שסבורים שאי-סדר הוא פשוט היעדרה של מערכת, נוהגים לבלבל בינו ובין אנרכיה. אולם אי-הסדר הוא מערכת, ויותר מכך, הוא המערכת האכזרית מכולן: אי-הסדר, והחיכוכים שהוא יוצר (במידה והם אינם נפתרים), הופכים במהרה למערכת אשר מערימה היררכיות על גבי היררכיות בהתאם לדרישותיהם ההולכות-ומחמירות: אנוכיות, שרירות-לב, תשוקה לשליטה. אי-הסדר בצורתו המפותחת ביותר הינו הקפיטליזם: מאבקו של כל אחד כנגד כל השאר, שלוט או הייה נשלט, מכור או הייה מכור, מן הארץ ועד השמיים.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/3-hebrew.jpg" />
</figure>
<p>אנו חיים בעידן אלים והיררכי במיוחד. המטורפים אשר משוכנעים כי הם יוצאים נשכרים מקיומן של היררכיות, טוענים שבלעדיהן הייתה האלימות בקרבנו קשה אף יותר, מבלי להבין כי היררכיה כשלעצמה, בין אם היא מתגלמת באי-שוויון במעמדנו הכלכלי או בכוחנו הפוליטי, היא תוצאה וביטוי של אלימות. אין בכך כדי לומר שהיעלמות השליטה ההיררכית תשים קץ מיידית גם לגלי האלימות שמציפים אותנו (שהם למעשה תוצאתה של האלימות הרחבה יותר ששליטה היררכית מחייבת); אולם עד שלא תהיה בידי כל אחד מאתנו החירות ללמוד, לטובת הכלל, כיצד לחיות זה לצד זה, במקום לחיות תחת קני רוביהם של מי שמרוויחים מסכסוכינו, לא ייתכן שלום כלשהו.</p>
<p>פניה של המציאות הנוכחית נשמרות על כנן באמצעות יותר מקני הרובים, באמצעות יותר מפחד הגבהים של ההיררכיה ומהגיון ההרוג-או-תיהרג: הן נשמרות גם על ידי מיתוס ההצלחה. ההיסטוריה הרשמית מציגה את תולדות האנושות כסיפורם של קומץ אנשים בעלי חשיבות, בעוד חייה של מרבית האוכלוסייה מוצגים כלא יותר מהשלכות הצלחותיו; בהיסטוריה, כך רוצים שנאמין, מקום למספר מוגבל של דמויות מפתח בלבד - כל השאר, ואנו ביניהם, אינם אלא ניצבים. פירושה של היררכיה הוא למעשה קיומו של סוג אחד ויחיד של “אדם חופשי” בכל חברה: המלך (או ראש הממשלה, המנכ”ל, הסלב וכו’). מאחר ותפיסה זו גורסת כי כך היה מאז ומעולם וכך גם ימשיך להיות, על כל אחד מאתנו לעבוד קשה כדי להיהפך לדמות מפתח, או לחלופין להשלים עם מעמדנו הנחות, ולהיות אסירי-תודה על שיש גם מי שנחותים מאתנו, עליהם ניתן לדרוך בכל אשר יתעורר בנו צורך לאשר-מחדש את הערך העצמי שלנו.</p>
<p>אולם, אפילו ראש ממשלה אינו חופשי לצאת לטיול בכל שכונה ובכל עת שיחפוץ. מדוע להסתפק בשבריר מן העולם, למעשה אף בפחות מכך? במחוזות שהכוח נעדר מהם - במיטותיהם השוויוניות של נאהבים, בדמוקרטיה של חברויות הדוקות, בהתאגדויות חסרות-ההנהגה של ידידים המבלים יחד ושל שכנות הנהנות לדסקס דברים בחוגי סריגה – כולנו מלכות וכולנו מלכים. מעבר לשאלה האם אנרכיה יכולה לעבוד גם בקני-מידה גדולים יותר, ברור כיום יותר מתמיד שההיררכיה פשוט אינה עובדת, נקודה. בקרו-נא בערי המופת של ה”סדר” העולמי החדש – השחיתו זמנכם בפקקי התנועה מבית היוצר של כלי הרכב הפרטי, בין שובל נהגים המזיעים ומקללים בבדידות מתואמת לעילא, כאשר מימינך נחל מזוהם ומשמאלך שכונת-עוני בה כנופיות עם ובלי מדים נלחמות זו בזו – וראו-נא את פסגתה של הקדמה האנושית. אם זהו סדר, מדוע לא ננסה כאוס!?</p>
<h2 id="nrkyh-l-nrkyzm">אנרכיה, לא אנרכיזם!</h2>
<p>הסברה לפיה אנרכיסטים הם מי שדוגלים באנרכיזם, כמוה כסברה שגיטריסטים הם מי שדוגלים בגיטריזם. לא קיים משהו שניתן לכנותו “אנרכיזם” - ישנה רק אנרכיה, או ליתר דיוק אנרכיות.</p>
<p>רוח האנרכיה מלווה את האנושות מאז היווצרותו של הכוח, תחת שמות שונים או ללא שם, מאגדת יחד מיליונים או מחשלת את עמידתו העיקשת של אדם בודד. העבדים ושבטי הפרא שנלחמו על חירותם באימפריה הרומית וחיו (על חרבם) חיי חופש, שוויון ואחווה, האימהות שגידלו את בנותיהן לאהוב את גופן גם אל מול פרסומות הדיאטה המכתרות אותן, המורדים שמשכו צבע על פניהם והשליכו את ארגזי התה אל מימי נמל בוסטון, וכל שאר מי שהחליטו לקחת את ענייניהם לידיהם: כל אלה היו אנרכיסטים, בין אם נודעו כאיסיים, עניי ליון, קומונארים, אבוליציוניסטים, פריקים, אנשי האיגוד המקצועי, קווייקרים, אמהות כיכר מאי, ליברטארים, או אפילו רפובליקנים – בדיוק כשם שגם אנחנו, כולנו, אנרכיסטים, בו במידה שאנו פועלים בדרך זו. מספר האנרכיסטים החיים כיום זהה למספר התלמידים המבריזים משיעור, מספר ההורים המרמים את מס ההכנסה, מספר הנשים המלמדות עצמן לתקן אופניים, מספר זוגות האוהבים שתשוקתם חורגת מגבולות הסביר. לא נדרשת מהם הצהרת תמיכה רשמית במפלגה אנרכיסטית כזו או אחרת כדי שיחשבו לאנרכיסטים - למעשה, הדבר היה אף פוסל אותם, לפחות רגעית. אנרכיה היא הוויה, דרך בה אנו מגיבים לתנאים נתונים, בה אנו מתייחסים אל הזולת, מעמד של התנהגות אנושית… ולא “מעמד של פועלים”.</p>
<p>השכיחו מלבכם את תולדות האנרכיזם כרעיון – את ההוגים עבותי הזקן. פיתוח שפה לתיאור דבר-מה היא משהו אחר לגמרי מפשוט לחיות אותו. לא בתיאוריות או בנוסחאות עסקינן, וגם לא בדמויות היסטוריות או קורות-חיים – כי אם בחייך שלך. מה שבאמת חשוב הוא האנרכיה, בכל מקום בו היא מתגלמת, ולא האנרכיזם המתפלסף מנוחיות כורסתו, חירות כמושא מחקרם של מומחים! ישנם מי שמגדירים עצמם אנרכיסטים אף על פי שמעולם לא חוו ולו יום אחד של אנרכיה בחייהם… ראוי שיהיה ברור לכולנו כמה אמון בדיוק יש לתת באנשים כאלה ובמילותיהם!</p>
<p>כיצד תתפקד, אם כן, האוטופיה האנרכיסטית שלנו? זו שאלה שלעולם לא יצליחו עוד להוליכנו שולל להתווכח עליה, הסחת דעת מן המעלה הראשונה. לא מדובר בחזון אוטופי, ולא בתוכנית או אידיאל שעלינו לשרת; זו פשוט דרך בה אנו צועדים, בהווה, גישה עימה אנו ניגשים אל מערכות יחסים ומתמודדים עם בעיות - והרי הצורך להתמודד עם בעיות בחברת בני-האדם לעולם לא יגיע לקצו! היותנו אנרכיסטים אין פירושו כי עלינו להאמין שאנרכיה, ובוודאי וודאי לא שאנרכיזם, מסוגלים לפתור הכל – אלא רק כי אנו מבינים שהאחריות למצוא פתרונות רובצת על כתפינו ועל כתפינו בלבד, שאיש או מערכת או דבר מלבדנו לא יעשה זאת במקומנו: זו הודאה בכך שבין אם נרצה ובין אם לא, כולנו מחזיקים את חיינו בידינו - כמו גם כל אחד את חיי זולתו.</p>
<h2 id="hm-kk-nryt-dmvqrtyh">האם כך נראית דמוקרטיה?</h2>
<p>אנרכיסטים משתמשים בדמוקרטיה – אך אינם מאפשרים לה להשתמש בהם. עבורנו, כל הכרעה נופלת וקמה תמיד על צרכיהם ורצונותיהם של הנוגעים בדבר, וכל מערכת שתפקידה לטפל בהם איננה אלא ארעית במקרה הטוב. איננו מנסים לתחם עצמנו בכוח אל תוך מסגרות נהלים ממוסדים כאלה ואחרים, אלא מיישמים נהלים רק בו במידה שהם עונים על צרכים אנושיים, ונפטרים מהם כאשר הם חדלים מלעשות כן. ברצינות, מה קודם למה – המסגרות שלנו, או אנחנו?</p>
<p>אנו משתפים פעולה עם אחרים, או חיים לצידם בדו-קיום - כולל עם צורות חיים אחרות - כל זמן שהדבר מתאפשר. אולם איננו מעמידים קונצנזוס, ובוודאי שלא את שלטון החוק, מעל לערכים ולחלומות שלנו, ולכן כאשר אין באפשרותנו להגיע להסכמה זה עם זה אנו בוחרים להיפרד לדרכנו במקום להגביל האחד את השני. במקרים קיצונים בהם יש מי שמסרבים להכיר בצרכינו, או מתעקשים להמשיך ולעולל דברים פוגעניים ובלתי-מצפוניים, אנו מתערבים בכל האמצעים הדרושים – לא בשמם של עקרון הצדק או הנקמה, אלא פשוט על מנת לייצג נאמנה את האינטרס שלנו.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/4-hebrew.jpg" />
</figure>
<p>אנו רואים בחוקים לא יותר מצלליהם של מנהגי העבר הקדום, אשר התארכו וגבהו כל כך עם חלוף השנים עד שנדמה היום כי יש בהם תבונה רבה יותר מזו שבשיקול הדעת העצמאי שלנו. אלה ממשיכים להתקיים כבני-אלמוות, כופים עלינו תנאי-חיים הנוגדים את טבענו, ועומדים בדרכה של עשיית הצדק במקום לעודדה – בו בזמן שהם מרחיקים את מושג הצדק מאתנו על ידי הצגתו כמשהו שלא ניתן לקיים ללא ממלכתיות טקסית וגלימות שופטים. החוקים הללו, שהתרבו והתנוונו עם השנים, נעשו כיום כה זרים ובלתי-אפשריים לפענוח עד שמעמד כמורה שלם, עורכי הדין, מתפרנס מהם על חשבוננו, כמו היה עדת נביאים הקוראת בכוכבים שאבותינו שיגרו, בכוונות טובות, אל מסלולים מסוכנים בשמיים. מי שמתעקש כי ניתן לקיים צדק אך ורק באמצעות שלטון החוק הוא גם מי שיעמוד על דוכן הנאשמים בבית הדין לפשעי מלחמה ויישבע כי רק מילא פקודות. אין לנו צדק, יש לנו רק אחד את השני.</p>
<h2 id="klklth-shl-hnrkyh">כלכלתה של האנרכיה</h2>
<p>כלכלות אנרכיסטיות נבדלות באורח רדיקלי מכלכלות אחרות. אנרכיסטים לא רק מנהלים את עסקאותיהם אחרת, אלא סוחרים במטבע שונה בתכלית - כזה שלא ניתן להמירו בסוג הנכסים עבורם קפיטליסטים מתחרים ביניהם וקומוניסטים מגבשים תוכניות חומש. קפיטליסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים מדברים על חילופי סחורות; אנרכיסטים מדברים על חליפין בסיוע, השראה, נאמנות. כלכלות קפיטליסטיות, סוציאליסטיות וקומוניסטיות הופכות יחסי אנוש למוצר: שיטור, סיעוד רפואי, חינוך ואפילו יחסי מין נהפכים לשירותים שניתן לקנותם ולמוכרם. כלכלות אנרכיסטיות, המתמקדות מעל לכל בצרכיהם ורצונותיהם של הפרטים המעורבים, מסבות סחורות ומוצרים חזרה לכדי קשרים חברתיים: לחוויה הקהילתית שבגינון או בהקמת הרכב מוסיקלי, להתלהבות והריגוש הצדקני-כמעה שבגניבה מרשת סופרמרקטים גדולה או בפלישה לבניין נטוש. מערכת היחסים הכלכלית המאפיינת קשרים קפיטליסטיים היא המכירה; בכלכלות אנרכיסטיות, זוהי הנתינה.</p>
<p>כלכלות אנרכיסטיות נסמכות על הון חברתי, שהוא היפוכו של הקניין הפרטי. הון פרטי נעלם ככל שעושים בו שימוש - כפי שקורה למשל בכסף בו העובדים קונים את מזונם - או, בעזרתה של חשבונאות תאוותנית, יש בכוחו לשמש לצבירת הון פרטי גדול יותר על גבם של אחרים, כפי שקורה למשל כאשר תאגידים מנצלים את העובדים הנ”ל. הון חברתי, לעומת זאת, הריהו זמין למכביר – למעשה, ככל שאנשים עושים בו שימוש תכוף יותר כך גדלה גם זמינותו, בחייהם שלהם כמו בחיי זולתם: הגינה הקהילתית המניבה תבואה רבה יותר ככל שמספר המעורבים בה גדל, הבניין הנטוש שמשופץ ומוסב ביתר קלות למרכז קהילתי (ואף מוגן טוב יותר מטפריה של המשטרה) ככל שעולה מספר האנשים הנוטלים בו חלק. בקשרי חברות, כמו ביחסי מין, כמו בארוחות משותפות או בערבי ריקודים, ככל שהאחד נותן יותר, כך הכל מרבים לקבל.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/12-hebrew.jpg" />
</figure>
<p>כיום מעורב רובנו בו-זמנית בשני סוגי הכלכלה הללו. למראית העין קיימת עדיין שיתופיות בקניין הפרטי, גם אם בהקשרים מוגבלים בלבד: נער המביא את הכדורסל הפרטי שלו למשחק במגרש השכונתי, חברי להקה הרוכשים ציוד במשותף. אפילו מעונה הפרטי של משפחה ממעמד הביניים, חרף היותו מחוץ לתחום עבור מרבית הקהילה, עדיין מארח קרובי משפחה מזדמנים, חוגי-בית או מסיבות פיג’מות. רגעים שכאלו הם תזכורת לכמה מהנה יותר יכולה הנתינה ההדדית להיות בהשוואה למסחר. אנרכיסטים מטפחים חזונות בדבר עולם המותאם לשיתופיות שאינה יודעת גבולות.</p>
<blockquote>
<h2 id="pkhdv-hnvr-byvtr-shl-hnbl-hv-khbrh-ll-ksp-shhry-bkhbrh-kzv-yzkh-k-vrq-lkbvd-lv-hv-rvy">“פחדו הנורא ביותר של הנבל הוא חברה ללא כסף: שהרי בחברה כזו יזכה אך ורק לכבוד לו הוא ראוי.”</h2>
<p>̶ בן פרנקלין
אבל מי יוריד את הזבל?
זה קרה בברצלונה, שנים בודדות לאחר תום מלחמת האזרחים, כשזיכרונם הטרי של איגודי העובדים חי עדיין, דומם, תחת עקב הברזל של הרודנות הפאשיסטית.
אוטובוס מס’ 68 עשה את מסלולו ביום אביבי ושטוף-שמש במיוחד, כאשר, בהגיעו לאחת הצמתים בעיר, עצר לפתע הנהג בחריקת בלמים. “לעזאזל עם כל זה,” סינן בקטלנית זועמת, פתח את דלת האוטובוס וירד בצעד רוטן אל אורו של יום.</p>
<p>תחילה צפו הנוסעים ההלומים במתרחש, ולאחר מכן החלו למחות בחוסר סבלנות. אחד מהם נעמד ולחץ על צופר הרכב. מקץ מספר צפירות מהוססות, השעין הנוסע את מלוא כובד משקלו על הצופר, מה ששיווה לו
צליל של צפירת אזעקה; אולם הנהג הפורש המשיך בקור רוח במורד הרחוב.</p>
</blockquote>
<blockquote>
<p>למשך דקה תמימה ישבו הנוסעים בשתיקה רועמת, מבולבלים. זוג נוסעים קם ממושבו וירד מהאוטובוס. או-אז, מן המושב האחורי, הגיחה אישה בעלת חזות של כדור תותח ענקי ונוכחות בלתי-ניתנת לכיבוש. מבלי להוציא הגה, התיישבה במושב הנהג, התניעה את הרכב והעבירה להילוך ראשון. האוטובוס המשיך במסלולו, עוצר בכל תחנותיו הקבועות, עד שהאישה הגיעה ליעדה וירדה ממנו. נוסע אחר תפס את מקומה והשלים קטע נוסף במסלול, תוך שהוא עוצר בכל התחנות גם-כן, ומשזה ירד הוחלף בנוסע אחר, ואז באחר; כך המשיך קו מספר 68 במסלולו, עד תחנתו הסופית.</p>
</blockquote>
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/5-hebrew.jpg" /> <figcaption>
<p>אנרכיזם הוא הרעיון המהפכני לפיו איש אינו כשיר ממך להחליט כיצד ייראו חייך.</p>
</figcaption>
</figure>
<p class="darkred">פירושו ללמוד כיצד לעבוד בצוותא על מנת לספק את צרכינו הנבדלים והייחודיים, לעבוד האחד עם האחר במקום “בשם” או נגד האחר; ובמידה והדבר אינו אפשרי, פירושו העדפת עימות על פני כניעות ושליטה.</p>
<p class="darkred">פירושו לעולם לא להעריך שיטה ארגונית או אידיאולוגיה יותר מאת האנשים שהיא מתיימרת לשרת, לא להעדיף דבר תיאורטי על פני המוחשי. פירושו להישבע אמונים לבני אדם ממשיים (ולבעלי-חיים, ולמערכות אקולוגיות), להלחם למען עצמנו ולצד זולתנו, לא מתוך “אחריות” ולא בשם “מטרות” או שאר מושגים מופשטים. פירושו לכפור בקיומה של אמת-מידה אוניברסלית כלשהי של אמת, אסתטיקה או מוסר, ולערער על האמונה לפיה החיים הם חד-ממדיים, בכל אפיק בו זו מתגלמת.</p>
<p class="darkred">פירושו לא לדחוס את רצונותיך וחוויותיך אל תוך מבנה היררכי מסוים, אלא להכיר בכל אחד מהם ולקבל אותו, להשלים עם מי שהנך. פירושו לא לאלץ את העצמי לציית לחוקים חיצוניים כלשהם, לא לנסות להגביל את רגשותיך למה שנבון או מעשי או “פוליטי”, לא לדחוף את האינסטינקטים והתשוקות שלך לתוך קופסאות: שהרי לא קיים כלוב גדול דיו להכיל את נפש האדם על כל מעופה, פסגותיה ומעמקיה. פירושו לתור אחר אורח חיים אשר יעניק מרחב חופשי לכל נטיותיך המנוגדות, כחלק מתהליך שמאתגר ובורא אותן מחדש ללא הרף.</p>
<p class="darkred">פירושו לא להעדיף רגע נתון בחיינו על פני כל השאר – לא לשקוע בנוסטלגיה אודות השנים היפות ההן, או לחכות למחר (או, לצורך העניין, למהפכה) על מנת שהחיים האמיתיים יתחילו, אלא לכבוש וליצור אותם בכל שבריר שנייה. כן, מובן שזה כולל לנצור את זיכרונותינו, או לתכנן לקראת העתיד – אך גם להפנים כי אין רגע בו האושר, ההתנגדות או החיים מתרחשים בו מלבד העכשיו, העכשיו, העכשיו!</p>
<p class="darkred">פירושו לסרב להפקיד את האחריות על חייך בידיו של אחר, בין אם מדובר בהורה, בן-זוג, מעסיק או בחברה בכללותה. פירושו לשאת את המרדף אחר המשמעות והאושר בחייך על כתפיך שלך בלבד.</p>
<p class="darkred">מעל לכל, פירושו לא לקבל כלשונו את גילוי-הדעת הזה או כל הגדרה אחרת, אלא ליצור ולשנות אותם כראות עיניך.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/20-hebrew.jpg" />
</figure>
<h2 id="nhntnvt-zrkhyt">נהנתנות אזרחית</h2>
<p>מה שטוב לאחרים טוב בסופו של דבר גם לנו, היות ומערכות היחסים שאנו מקיימים עימם הן שטוות את העולם בו אנו מתקיימים; עם זאת, דאגה לצרכיהם על חשבון הצרכים שלנו תגזול מהם את האפשרות לזכות בנו כשותפים חופשיים ומאושרים באמת, שהיא אולי המתנה הטובה ביותר שיש בידינו להציע. הגדרתנו למערכת יחסים בריאה נשענת על תפיסה לפיה אני-נגד-השאר, אנוכיות נגד נתינה מוחלטת, היא דיכוטומיה כוזבת, כמו כל דיכוטומיה. מי שמטיפים להקרבה עצמית בשם טובת הכלל פועלים עדיין על פי המודל התחרותי של הפרט-נגד-החברה, כפי שעושים גם מי ששואפים לבדלנות אינדיבידואליסטית מנותקת; עבורנו, הן יחידים והן קהילות אינם אלא הצטלבויות של חוטים ברשת הגדולה של הקיום, בלתי-ניתנים להפרדה, תפורים זה למידותיו של זה. החירות וההגדרה העצמית שאנו מוקירים כל כך מתאפשרות רק בהקשרה של התרבות שאנו יוצרים יחד; ואולם, על מנת לתרום ליצירה זו, על כל אחד מאתנו ליצור עצמו כפרט.</p>
<p>זאת לאמור: אם בכוחך להציל את עצמך, תוכל להציל את העולם – אולם עליך להציל את העולם על מנת שתוכל להציל גם את עצמך.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/18-hebrew.jpg" />
</figure>
<h2 id="khvvh-shl-khbrym-vmhbym">אחווה של חברים ומאהבים</h2>
<p>היות ואנרכיסטים טוענים שקשרי חברות, או לכל הפחות קשרי משפחה, יכולים להוות מודל לכל שאר מערכות היחסים בחיינו, אנו מוקירים מעל לכל את התכונות המאפשרות את קיומם של קשרי חברות איתנים באמת: מהימנות, נדיבות, רוך. רובנו חונך מיום היוולדו על ברכי ההיררכיה והתוקפנות ואולץ להפנימן, דבר ההופך את יכולותינו לתקשר באופן משחרר, מעצים ושאינו פוגע באחרים למעשה גבורה לא קטן – ואף על פי כן, זה קורה כל הזמן! כל אחד מאתנו משתדל לתת מבלי לדרוש תמורה, להיות אדם שלידו לא צריך להתבייש בדבר. נאמר עלינו שאנו מתנגדים למוסד הנישואין, אולם ההפך הוא הנכון: אמנם אנו מדגישים כי איש אינו בעליו של אחר, אך יותר מכך את העובדה כי בפועל, כל מי שחיים על כוכב הלכת הזה נשואים זה לזה – ואנו שבים ומתעקשים שכולם יתחילו להתנהג בהתאם.</p>
<p>אין פירוש הדבר שאנו מקבלים בפרחים את פניהם של לובשי-מדים כאשר אלה באים לקחת את ילדינו - כפי שאיננו מוסרים את ילדינו לתאגידים כאשר הם באים לקחת את פרחינו. לעתים, אהבה יכולה לומר את דברה רק על ידי מעוף האבן או מבעד לקנה הרובה.</p>
<h2 id="hhgdrh-htsmyt-mtkhylh-bbyt">ההגדרה-העצמית מתחילה בבית</h2>
<p>לא לתת לציפיות, תורות או אילוצים לתבוע ולו חלקיק אחד ממך תוך רמיסת אחרים. לא לנקוט צד בתוכך או נגד עצמך, לא לגלם בקביעות שופט וחבר-מושבעים במשפטך הפנימי. לא לגונן על בורות טהורה באמצעות חוסר-ההתנסות, אלא ללמוד מטעויות, וכתוצאה מכך להחכים. לא לבחור נתיב אחד בחיים ולהיצמד אליו עד-כדי פסילתם של כל השאר, אלא להשליך את האחידות ואת העקביות המזויפות לכל הרוחות – לתת ביטוי לכל דחף וכל מאווה במה שתחליט הינו הזמן המתאים, וללמוד להעריך את הפוריות המצויה בשבר המהומה. לעשות כל זאת בידיעה שאתה חלק מקהילה המקבלת אותך ללא תנאי – ולקבל כך אחרים, במלואם, היות והם משקפים חלקים שונים ממך.</p>
<p>לחיות ללא ההתגוששויות הקטנות והקטנונית של מדרגי ניקור ומבני כוח, לא בתוכנו כפי שגם לא בסביבתנו - זהו חזון הזהות העצמית האנרכיסטי.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/13-hebrew.jpg" />
</figure>
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/21-hebrew.jpg" />
</figure>
<h2 id="pvlh-yshyrh-mnybh-tvtsvt">פעולה ישירה מניבה תוצאות</h2>
<p>קהילה בה אנשים דואגים זה לזה ומנווטים בעצמם את פעילויותיהם אינה זקוקה לבניית בית סוהר או מפעל חדש על מנת “לייצר מקומות עבודה”. קהילה בה אנשים חולקים ביניהם ערוצי הידברות מעשה-ידם לא נתונה לחסדיה של “האמת” כפי שתאגיד תקשורת כזה או אחר רואה אותה. קהילה של אנשים היוצרים בעצמם את המוסיקה והאמנות שלהם, והמארגנים במו-ידיהם את אירועיהם החברתיים, לעולם לא תסתפק בחיזיון המשתק של ערוץ MTV, ואף פחות מכך באתרי האינטרנט המציעים שידוכים או פורנוגרפיה. קהילה של אנשים המכירים איש את ההיסטוריה של רעו ומבינים את צרכי זולתם, מסוגלת לשים קץ לסכסוכים ללא צורך לערב זרים גמורים עם נשק ומדים. מידת יכולתנו ליצור את הקהילות הללו היא גם מידת יכולתנו לפתור את הבעיות עימן אנו מתמודדים כיום, ואין פיסת חקיקה או קרן סיוע אשר תעשה זאת עבורנו ובמקומנו.</p>
<p>מוסד אינו יכול להתעלות מעל לאיכות האנשים המקיימים אותו – ולרוב גם לכך לא יגיע. פתרונות “מלמעלה” הוכחו שוב ושוב כחסרי-תועלת: סבך הניירת של ביטוחים רפואיים, אי-יעילותם של שירותי רווחה, שקריהם של ראשי ממשלות. אם אינך בוטח באדם המצוי, הייה סמוך ובטוח שאינך יכול לבטוח במוסד המשטרה.</p>
<h2 id="kvlm-lym-kvlm-shlytym">כולם אלים, כולם שליטים</h2>
<p>הגישה האנרכיסטית היא במהותה אריסטוקרטית – אלא שאנרכיסטים טוענים שהאצולה צריכה לכלול את כולם, שמאבקו של האדם הפשוט יכול להפך למאבקם של האנשים והנשים המאוד-לא-פשוטים שהוא יוצר.</p>
<p>אין לנו אשליות כלשהן בנוגע לקיומם של קיצורי-דרך אל האנרכיה. איננו מחפשים להנהיג את האומה, אלא לייסד אומות של בעלי ריבונות-עצמית; איננו מחפשים להיות חיל-חלוץ של הוגים, אלא להצמיח ציבור-קוראים שמורכב כולו ממחברים; איננו מחפשים להיות אמניו של אוונגרד חדש, אלא לעודד קהל של שחקנים – איננו מחפשים בהכרח להרוס את הכוח, כי אם לעשותו נגיש לכל ובשפע: ברצוננו להיות שליטים ללא נשלטים.</p>
<p>אנו מכירים בכך שדינמיקות ומאבקי כוח יהיו לנצח חלק מהקיום האנושי; רבים מאתנו אף משועבדים בעצמם ל”מוזה שתלטנית” כזו או אחרת, גם אם מרצון, כך שאנו שומרים לעצמנו אפילו את הזכות לחלק ולבצע פקודות, באשר הדבר לרוחנו. אולם, כמאמר המשורר, בני האדם היחידים שחופשיים באמת הם המלך והאביון – כשהמלך הוא למעשה הפחות-חופשי מביניהם, היות וממלכתו מכבידה ומגבילה אותו, בעוד שביום טוב יכול נווד עני לחוש שהיקום כולו נברא אך ורק לסיפוק תענוגותיו וחירותו. זו הסיבה לכך שאנו מעדיפים לא לגרוע מערכנו העצמי על ידי הרדיפה אחר זהב שוטים כגון בעלות או מרות. כמו כן, באשר לא ניתן להימנע מעימות, נעדיף תמיד להיות נתונים לחסדי אלימותם וטיפשותם של יחידים, מאשר לאלימותה וטיפשותה של האנושות כפי שאלה מזוקקות ומאורגנות על ידי מוסד המדינה.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/6-hebrew.jpg" />
</figure>
<p>איננו דוגלים בשוויון במובן הישן של המונח: אין לנו כל כוונה למשוך את בעלי ההון והכוח מטה, “להוריד אותם אל העם”; אם כבר, ליבנו יוצא אליהם, על ששאיפותיהם אינן גדולות דיו, ואנו מלאי תקווה שהם ייזנחו את מעמדם ויצטרפו אל המאבק היחיד שיאפשר לכולם לעלות לגדולה (כך גם לא נאלץ לכרות את ראשיהם). איננו מתנגדים לתהילה המורעפת על כוכבי פופ וקולנוע כשלעצמה – אנו רק מתעבים את האופן בו היא מבוזבזת על מושאים מרוחקים, כשעל פי כל מדד אפשרי היא מתאימה יותר לרגעי הגבורה בחיינו שלנו. איננו מתנגדים להתמסרות לה זוכה האל המונותאיסטי – פשוט, למדנו שבריא יותר להפנות אותה זה אל זה. איננו מתנגדים לרכוש, בדיוק, אלא יותר לקטנות-הרוח המתגלמת בהתקוטטות המתמדת עליו, מאחר ואנו מבינים כי על מנת לשלוט בעולם, עלינו לחלוק אותו – ולצורך העניין גם להימנע מלהחריבו או מלעוות את סדריו. מלך-אביון אמיתי יטייל בגאווה ביערות ממלכתו, מתבונן בהשתאות במארג המורכב של המערכות האקולוגיות השונות, תוך ידיעה שההתנהגות ההולמת היחידה למי שמולך על ארץ פלאית שכזו היא מדיניות של הערכה עמוקה ואי-התערבות (מלבד לשם סיכול תוכניותיו של תאגיד כריתת עצים כזה או אחר). איננו ממתינים למהפכה שתעניק לנו את זכויותינו; אנו עצמנו הסמכות הגבוהה ביותר שאנו מכירים בה, ועל כן אנו מעניקים אותן לעצמנו באופן מיידי וחיים במהפכה מתמדת כדרך לגונן ולעמוד עליהן.</p>
<p>לא נתפשר על פחות משליטה עולמית מוחלטת, לאחד ולכל.</p>
<h2 id="vkl-l-tyst">…וכל אל אתאיסט</h2>
<p>לא זאת בלבד שאנרכיסטים כופרים בסמכותו של אלוהים, מפכ”ל המשטרה של היקום, אלא שהם שומרים על מידת חשדנות בריאה גם ביחסם אל יורשיו: הטבע, ההיסטוריה, המדע, המוסר. איננו תולים באף דמות בשר ודם את אמונתנו העיוורת, היות וגם אם נעריך את חוכמתו וכושר-שיפוטו מעל לזה שלנו, האחריות על הבחירה לבטוח בו תרבץ עדיין על כתפינו בלבד. באופן מקביל, איננו מחשיבים אף טענה או הנחת-יסוד כמשהו הנמצא מעבר לויכוח, ונעדיף תמיד להתנועע בחופשיות בין צורות החשיבה השונות מאשר ליפול אל תוך דיונים אודות איזו מהן היא-היא האמת. אנו חשדניים במיוחד כלפי מומחים המציעים לתווך בינינו ובין ישויות או תחומי ידע שונים, ואנו מעדיפים ללמוד על העולם ולתקשר עם השמימי בכוחות עצמנו.</p>
<p>איננו מייחסים ערך רב לצדק כחריצת-דין: רצוננו להיות מעשיים, לפתור בעיות, ולא להתייחס אל התנהגויות ומערכות יחסים אנושיות כאל עסקת-חליפין כלכלית נוספת, בה הצדקנות משמשת כמטבע. אנו מיישמים את מושג האחריות האישית רק כל עוד הוא מסייע לבנייתן של מערכות יחסים מוצלחות; מעבר לכך, אין לנו עניין רב בשאלה האם נפשו של פלוני אלמוני ארורה או גאולה, האם התנהגות מסוימת מוסרית או בלתי-מוסרית, האם יש לתלות את האחריות לעוולה כלשהי בחברה או בפרט.</p>
<p>שלא יאמר עלינו שדבר אינו קדוש לנו! נהפוך הוא, הכל קדוש בעינינו. כפירה בהיררכיה פירושה הערצת יופיו הייחודי והבלתי-ניתן להשוואה של כל יצור חי, של כל אחד ממאפייניו של היקום, של כל רגע חולף. ההשוואה והגינוי הם לבדם שמתועבים בעינינו.</p>
<blockquote>
<p>“האנרכיסט הוא יצור אכזר ביותר. הוא בן-דודו הראשון של הגורילה. הוא רוצח ראשי ממשלה, נסיכים, מנהלים, וכמו-כן מחבל בכנסיהם ובחופשות הקיץ שלהם. שיער ראשו וזקנו ארוך ולא-מטופח. במקום ציפורניים יש לו טפרים ארוכים ומחודדים. לאנרכיסט כיסים רבים בהם הוא נושא אבנים, סכינים, רובים ופצצות. הוא חיה לילית. עם רדת החשכה הוא נאסף בחבורות, גדולות וקטנות, ומתכנן פשיטות, מעשי-רצח והפצת מגיפות. באמצעות משחקי-מזל נבחרים מי שייבצעו את המטלות.</p>
</blockquote>
<blockquote>
<p>האנרכיסט אינו אוהב מים. הוא לעולם לא מתרחץ או מחליף את בגדיו. הוא תמיד צמא ושותה רק מים מלוחים. ביתו של האנרכיסט שוכן באירופה, בייחוד באיטליה. מעטים הובאו לצפון אמריקה, בה הם מעוררים פחד ושנאה בקרב כל אדם הגון, וניצודים בכל אשר הם מראים את פרצופם.</p>
</blockquote>
<blockquote>
<p>אבא אינו אוהב אנרכיסטים כלל. הם גורמים לו סיוטי לילה. הוא נתן פקודה לתפסם ולהכניסם לתוך כלובים, ואם יוכל הוא יאסור על אנרכיסטים נוספים להיכנס למדינתנו. והיה וכמה מהם יצליחו בכל זאת לחמוק פנימה, הוא ידאג שיירו בהם כמו בכלבים חולי כלבת, במקסיקנים, באריות הרים ובבעלי-חיים אחרים מסוג זה. אני מתאמן עם הרובה שלי מדי יום על מנת שאוכל לירות בחיות הפרא הללו כשאגדל.”
̶ חיבור מפעוטון הבית הלבן,</p>
</blockquote>
<h2 id="hkllvt-gsvt">הכללות גסות</h2>
<p>כולנו גדלנו אל תוך הפרד-ומשול ששורטט על פי קווי ההעדפה המגדרית והמינית, מבנה הגוף והמוצא, המעמד והגזע; כולנו שוחדנו על ידי זכויות-יתר והוכנענו באמצעות לוחמה פסיכולוגית למלא את חלקנו להנצחת מדרג הניקור. עליונות המין האנושי, גזענות האדם הלבן, הפטריארכיה וההטרוסקסיזם הם עמודי התווך של הציוויליזציה. אנו, האנרכיסטים, נלחמים בהבניות הדכאניות הללו בין שאנו מזהים אותן בתוך המבנה החברתי או בתוך מבנה האישיות שלנו; אולם אנו שואפים ליותר משחרורם של בעלי כל הזהויות השונות – אנו חפצים בשחרור אנשים מזהויותיהם שלהם.</p>
<p>איננו מאמינים באמיתות אוניברסליות. זהויות קבוצתיות אינן אלא בדיות המנציחות עצמן, בדיות שראשיתן בראיות נסיבתיות וסופן בכפייתה של אחידות. קיימים שני מגדרים בלבד, למשל, באותו האופן בו אוקטבה מכילה “רק” שנים-עשר תווים: הדבר נראה נכון כאשר אתה מביט בפסנתר, אולם נסה לפתוח את פיך ולשיר! “נשיות” עשויה להיתפס כגזירה מן הטבע בעיני מי שגדלו בסביבה בה כל אישה מגלחת את רגליה ואת בתי השחי שלה, אולם מדובר בסך הכל בהכללה שאנו דולים שוב ושוב מתוך דורות של התנהגות מתוקננת, ושמתחזקת עם כל העתק מחודש שלה. ועדיין - היות ולא קיימת נשיות “טהורה”, תוכן ממשי כלשהו שהכללה זו יכולה להכיל מלבד מה שנתפס כמשותף בין כל אישה ואישה, כך שכל דור אינו “מקור” כי אם “העתק” - התבנית כולה נמצאת בסכנה מתמדת, בכל דור ודור מחדש, מפני שניתן תמיד לשנותה… או לזנוח אותה.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/7-hebrew.jpg" />
</figure>
<p>אל תשחרר אותי - אטפל בכך בעצמי.
במקרה הטוב, ניתן לעשות שימוש בהכללות כגון מעמד ומגדר על מנת לפרקן מבפנים – לחשוף ולהתעמת עם דפוסי הדיכוי המלווים את חיינו הפרטיים, למצוא מכנה משותף במאבק נגד העלמתן של חוויות והיסטוריות מסוימות. ברצוננו להתעלות מעל לכל ההגדרות והעימותים הללו, אולם הדבר יתאפשר רק אם נתחיל בכך שנתייחס אליהם. בקבוצות של גברים, בני-אדם שתוכנתו כגברים יכולים לחלוק יחד כלים שונים למחיקת התכנות שנכפה עליהם; בחללים לנשים בלבד, מי שתוכנתו כנשים תוכלנה להתנסות באותם תהליכים מבלי שנוכחות גברית כלשהי תעמוד בדרכן. מובן שאנו תומכים בזכותו של כל פרט לבחור איזו זהות תשויך לו, אם זה רצונו (על אף שהדבר מזכיר לחלקנו אדם המתעקש לבחור את אדוניו) – ומובן שגם חזון על עתיד נטול-הגדרות אינו יכול לשמש תירוץ להעמדת הפנים כאילו ישנו, כבר היום, מקום כלשהו בעולם שאינו סובל מהטיה ביחסי-הכוחות המגדריים. ואולם, בסופו של דבר אנו הרי חותרים למהפכה, לא לרפורמות: איננו מחתימים עצומות למען זכויות נוספות עבור מגזר כזה או אחר, או למען חופש תנועה גדול יותר בין ההגדרות הממוסדות – אלא יוצרים וממציאים מחדש בעצמנו את זכותנו ליצור ולהמציא את עצמנו מחדש, בכל רגע נתון, תוך שאנו הורסים על הדרך את תוכנית החלוקה כולה!</p>
<p>אנו פמיניסטיות ששואפות להכחיד את המגדר, וועדי עובדים שהיו שמים קץ לעבודה, אמנים הנלחמים להתעלות מעל לצורך באמנות. מלחמת המעמדות שלנו היא מלחמה נגד המעמד כשלעצמו, נגד החלוקה המעמדית וכל חלוקה למעמדות באשר היא. באמרינו כי אנו מתנגדים לשיטת הנציגויות, איננו מתכוונים ל”דמוקרטיה” הייצוגית בלבד; אנו מתכוונים גם לכך שכל אחד מאתנו הוא פרט ייחודי שאין לגמדו, שאיש אינו יכול לדבר בשמו של אחר. לא פוליטיקאים ולא מונחים מופשטים, לא נבחרי-ציבור ולא סקרי דעת-קהל מסוגלים לייצג אותנו!</p>
<h2 id="nrkystym-mkryzym-mhpkvt-l-mlkhmvt">אנרכיסטים מכריזים מהפכות, לא מלחמות</h2>
<p><em>היזהרו ממאבקים</em>. מספר לא מבוטל של פעילים רדיקלים מעסיק עצמו בעשייה פוליטית רק משום שהידע שלו רב במלאכת ההתנגדות - ואפסי בכל שאר התחומים. הוא הופך כל סוג של תקשורת לעימות בין כוחות החושך והאור, מקשיח עמדות ומותח קווים אדומים, עד שבסופו של דבר הוא אכן ניצב, לבדו, מול העולם כולו. עבור מי שחפצים להיות מתסיסים מקצועיים זוהי באמת דרך מוצלחת להפיח חיים בקריירה שלהם, אולם אין כאן הצלחה כלשהי מלבד “התססתם” של אנשים במובן הצר והטפל ביותר של המונח. רובם פשוט יפסיקו להקדיש לך את תשומת לבם - שהרי, למי מאתנו אין כבר די והותר מתחים, עוינות ותוקפנות בחייו גם ככה?</p>
<p>לנצח יהיו מלחמות הממתינות למי שיילחמו בהן – נגד, נגד, נגד. לקיחת חלק במאבקים הללו מנציחה את הקוטביות שמולידה אותם. אנרכיסטים מפיגים את תוקפם של מאבקים על ידי התעלות מעל ליריבויות. זוהי מהפכה.</p>
<p>מוטב לא להצטרף לעימותים בתנאים שלהם, ובכך להפוך לכלי הנשלט בידי הדפוסים שמאפיינים אותם. הגדר-מחדש ושנה את תנאיי העימות – מ”דמוקרטיה נגד טרור”, לדוגמה, ועד “חירות נגד כוח”! מצא דרכים לגרום להנחות-יסוד לחתור תחת אושיותיהן שלהן, לקרב בין אנשים בדרכים שנראות בלתי-אפשריות, לערער את מבנה המאבק כולו.</p>
<h2 id="l-mts-ky-m-htsh">לא מצע, כי אם הצעה</h2>
<p>אם כן, במידה וברצונך להצית התקוממות, אל תמתח קו בינך ובין שאר העולם ואז תאיים על כל העומדים מעברו השני. אל תפיץ תוכניות-על אוניברסליות כאלו או אחרות, אל “תגייס” אנשים, ולמען השם אל “תחנך את הציבור”! שכח מהרצון לשכנע אחרים לאמץ את דעותיך – עודד אותם לפתח את הכוחות לעיצוב דעות משלהם. הרבה יותר אנרכיסטי שכולם יהיו בעלי רעיונות ייחודיים להם, מאשר שכולם ידגלו ב”רעיון האנרכיסטי”. כל ארגון מרכזי או סמכות רשמית לנושאי התקוממות יכולה אך ורק להחניק את ההגדרה העצמית בכך שתצווה עליה. יחידים הפועלים באורח חופשי, לעומת זאת, יכולים להוות השראה ולהעצים את החירות וההתנגדות איש בחיי רעו: תלות הדדית, כמו כל דבר טוב, היא מצרך המצוי בשפע. אין זה הכרחי – ואף לא אפשרי – שוועד מרכזי כלשהו יחלק אותה בהקצבה לאזרחים הממתינים בתורות, כמו מזון בתקפות הצנע!</p>
<p>ובכל הנוגע לתעמולה, אל נא תנסה לבטא את האמת. שחק עם האמת, חתור תחתה, צור מרחב בו יוכלו אמיתות חדשות להיווצר. הערם שאלות, לא תשובות – אך זכור כי לא כל שאלה מסתיימת בהכרח בסימן שאלה. עבור המהפכן, מהותה של הצהרה שוכנת בתוצאותיה, לא בשאלה האם היא נכונה “אובייקטיבית” או לא – גישה זו היא שמבדילה אותו מפילוסופים ומשאר חולירעות עצלים.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/22-hebrew.jpg" />
</figure>
<blockquote>
<p>היסטוריונים מגוללים את קורות חייו של הקיסר דאריוס, שהוביל את חילותיו אל ערבות אסיה במטרה להכניע את הסיקיתים ולספח את שטחם אל האימפריה שלו. הסיקיתים היו עדת נוודים, וכאשר נודע להם כי צבאו של דאריוס צועד לקראתם, פירקו את מחנם ופתחו בנסיגה איטית. הם נעו בקצב שאפשר לחייליו של דאריוס לזהות את צלמם אי-שם באופק, אך לעולם לא לכתרם. ימים שלמים הם נסוגו מפני הפולשים – ואז שבועות, וחודשים, משאירים מאחוריהם רק מזון בלתי-אכיל ומים מורעלים; הם הובילו את הצבא הפולש במעגלים, אל תוך אדמותיהם של עמים שכנים אשר תקפו אותו, דרך מדבריות שוממות בהן נשרים כחושים ליקקו עצמות בוהקות. חיילי הצבא הגאוותניים, בהיותם מורגלים להציג לראווה את אומץ-לבם בקרבות קצרים ודרמטיים, שקעו בייאוש עמוק. דאריוס שלח מסר באמצעות שליחו המהיר ביותר, אשר הצליח בקושי רב להעבירו לידיו של העצל מבין אנשי הסיקיתים שעדיין התמהמהו מאחור: “כשליטכם”, נכתב במסר, “הריני מצווה עליכם להסתובב ולהלחם!”</p>
<p>“אם הנך באמת שליטתנו”, הגיעה התשובה, חקוקה בכתב לא-מושקע על פני סלע שמצאו החיילים בדרכם יום למחרת, “בכה על מר גורלך.”</p>
<p>מספר ימים מאוחר יותר, לאחר שאיבדו כבר כל תקווה, הבחינו גששי הקיסר בשורת רוכבים סיקיתים דוהרת לקראתם בסערה על פני המישור, מנופפת בחרבותיה בהתלהבות ומשמיעה יללות רמות. חילות הצבא, חרף העובדה שנתפסו לא-ערוכים, חשו בכל זאת הקלה גדולה לנוכח האפשרות לצאת סוף-סוף לקרב, ושלפו את כלי נשקם. אלא שבתום רגעי הבלבול הקצרים נתחוור להם כי הרוכבים הסיקיתים לא הסתערו ישירות לעבר שורותיהם, אלא מעט הצידה. במבט קרוב יותר ראו החיילים כי הרוכבים עסקו למעשה במרדף אחר ארנבת. לנוכח השפלה זו החלו החיילים לאיים על מפקדיהם במרי, והקיסר דאריוס נאלץ לשוב על עקבותיו ולנטוש את סקיתיה בתבוסה מוחצת. כך נכנסו הסיקיתים אל ספרי ההיסטוריה כשבט הקשה ביותר אי-פעם לכיבוש, בכך שסירבו להלחם.</p>
</blockquote>
<h2 id="nrkyzm-hv-styrh">אנרכיזם הוא סתירה</h2>
<p>…אלא שמדובר בסתירה מהסוג שאנו, האנרכיסטים, מתענגים עליו. לדחוק באנשים שיגבשו בעצמם את מחשבותיהם, ליטול כוח על מנת להרסו, להכריז מלחמה על המלחמה, כל אלו הם אמנם סתירות – אולם גישה המאמצת צביעות ברורה-מאליה היא צעד חכם אם ברצונך שהמורדים יפילו גם אותך מכס השלטון, יחד עם שאר הסמכויות! הנפת דגל שחור כהתנגדות לדגלים נשמעת אולי חסרת-הגיון – אך כאשר חיינו מתנהלים בצל דגלים רבים כל כך עד שאי-הנפת דגל כלשהו מתפרשת כהסכמה-בשתיקה, הרי שמדובר בחוסר-הגיון שפוי. כך או כך, נעדיף תמיד דגל שחור על פני דגל לבן!</p>
<h2 id="tsrv-tnvph">צרו תנופה!</h2>
<p>אז… צרו תנופה! אל תשלבו רגליכם בפגישות אינסופיות, במפגשים שמטרתם לקבוע מועד בו תשובו להיפגש על מנת לגבש תוכנית כיצד תנוהל פגישתכם הבאה. אם חבריכם למאבק מזוכיסטיים דיו כדי לחוש את הדחף המתועב לבלות שבועות, חודשים ושנים בדיונים סביב פרוטרוט ניסוחו של נייר-עמדה שכולם יוכלו לעמוד מאחוריו, ואז שנים נוספות במאבקים פנימיים והתפצלויות – הניחו להם. אך אל תחושו מחויבות לקחת בזה חלק רק כדי להוכיח את מחויבותכם למהפכה. אל לכם לחוש חובה להצטרף לשום דבר - זו המהפכה שלכם!</p>
<p>צרו תנופה! אל תדרשו שינוי – ממשו אותו בעשייה, במו-ידיכם. כל מה שתוכלו אי-פעם להשיג מוכל במה שאתם מסוגלים לעשות בעצמכם ובשיתוף חבריכם, וזה הרבה מאוד: כך נגן על כבודנו העצמי בעולם מטורף, וכך נכתוב את סיפורי חיינו באופן שיבהיר לאחרים כי גם בהם טמון כוח זהה. הניסיון לממש את תשוקותיך יעזור גם לחבר אותך אליהן – לולא כן, תיאלץ להשקיע את אותה כמות אנרגיה בהתכחשות להן. דלג במורד הרחוב בהיותך שמח, שרוף מבנה עד היסוד אם סיבת-קיומו מעוררת בך זעם. האהבה פורחת בשדה הקרב – קל יותר לשחרר עצמך אל תוכה כאשר אתה נכון לגבות זאת במעשים! באשר תממש את כמיהותיך הסודיות ביותר, תגלה כי אתה נותן ביטוי גם לכמיהותיהם של אחרים. מצא פעילויות הדורשות את מאת אחוזיך, הדוחפות אותך אל מצבים בהם אתה נוכח במלואך בהווה, ברגע. אסור שנחשוש להיות בלתי-מציאותיים – שהרי הבלתי-מציאותי הוא בדיוק הדבר שדורש מימוש. אינך יכול ליצור אם אינך מסוגל לחלום.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/8.jpg" /> <figcaption>
<p>“לדאבוננו, אינני חושב שנוכל לנצח ללא הדגלים השחורים-אדומים. אולם, יש להשמידם לאחר מכן.” ̶ ז’אן ג’אנט, פאריס, 1968</p>
</figcaption>
</figure>
<p>צרו תנופה! אנרכיסטים אינם מחלקים פקודות – אנו מחלקים היתרים. עזור לאחרים להתיר לעצמם לחיות, על ידי יצירת תקדימים – והצע את תמיכתך, חלוק את כישוריך, צור הזדמנויות לאנשים סביבך להביע את תשוקותיהם הרדיקליות במעשים. תופתע להיווכח מי הם שיוצאים להלחם בשוטרים ברחובות, כאשר צצה ההזדמנות!</p>
<p>אל תחתום על עצומות משמימות, אל תביים את עצמך מול המצלמות או תמתין לפתיחתו של חלון הזדמנויות כלשהו. במקום זה, השתתף בתהלוכות עירוניות ובמסיבות רחוב, פרוץ לבניינים נטושים על מנת לשלשל מהם באנרים ארוכים, פתח בשיחות עם זרים גמורים, העמד במבחן כל מה שחשבת שידעת על עצמך בין הסדינים, מלא את האוויר סביבך בתחושה מתמדת שהנה משהו מתרחש. חיה את חייך כמו היה העתיד כולו תלוי בכל דבר שאתה עושה, וכך אכן יהיה. אל תמתין לבואך – שהרי אתה כבר כאן. הענק לעצמך היתר לחיות ונפץ לרסיסים את האזיקים הכובלים אותך: צור תנופה!</p>
<h2 id="nrkystym-ypym-khvshqym-bk">אנרכיסטים יפים חושקים בך</h2>
<p>קשה ואפילו מפחיד להיות אנרכיסט בימינו. בהחלט ייתכן שאתה אחד מאותם אנשים המחביאים את האנרכיזם שלהם, לפחות במצבים מסוימים, פן אחרים (מפוחדים גם הם, וקרוב לוודאי מאותם הדברים) לא יאשימוך שאתה חולם בהקיץ או מתנהג “בחוסר אחריות” – כאילו קבורתו המנומסת לעילא של כדור הארץ תחת ערימות אשפה איננה חוסר-אחריות!</p>
<p>אל תהיה ביישן כל כך – אינך לבד. מיליונים מאתנו ממתינים שתחשוף את עצמך, מוכנים ומזומנים לאהוב אותך ולצחוק איתך ולהלחם לצידך למען עולם טוב יותר. עקוב אחר לבך והוא יובילך אל מקומות המפגש שלנו. ואנא, אל תאחר יותר מדי.</p>
<h2 id="vqyy-ny-bnyyn-mh-lshvt-kshyv">אוקיי, אני בעניין. מה לעשות עכשיו?</h2>
<p>בלי כוונה להישמע גסי-רוח או משהו, אבל, האם לא הקשבת עד כה בכלל?!? אנו לא מנסים להמיר את דתך או לגרום לך להצביע למפלגה כלשהי – להפך. החלק הטוב ביותר, כמו-גם הקשה ביותר, הוא שהכל נמצא לחלוטין בידיים שלך.</p>
<h2 id="sykvm-mpym">סיכום מפעים</h2>
<p>ישנם רגעים בעולם מוטרף זה, בהם מופיעה האנרכיה ברסיסים, לוחשת את סיפורם של חיים חבויים הקוראים לנו ממעמקי חיינו הנוכחיים: השעות הללו שאתה מבלה עם חבריך הטובים אחרי העבודה, שרידיו הקרועים של פוסטר על קיר סמטה אלמונית, אותו רגע בו אתה מאונן או מקיים יחסי מין ואינך לא גבר ולא אישה, לא שמן ולא רזה, לא עשיר ולא עני. ברגעים אחרים, טרוף הדעת הוא היוצא מן הכלל, הוא הרסיס, ואנרכיה היא פשוט העולם בו אנו חיים. מאה-אלף מאתנו יכולים לכונן ציוויליזציה חדשה, מאה יכולים לשנות עיר, שניים יכולים לחבר את סיפורי שעת-השינה שילדינו ממתינים להם – ולשתול את הזרעים למיליונים שעוד יבואו.
כאשר אחד מאתנו קורא תיגר על סחיטת דמי-החסות המכונה “עמדת הציבור” או “אילוצים”, ועוזב הכל על מנת לחיות כפי שתמיד חלם, העולם כולו מקבל את מתנת החירות הזאת. כאשר אנו גודשים את הרחוב על מנת לרקוד ולנשוף אש, אנו זוכרים בגופנו שהריקודים והמרחבים הללו הם שלנו, זכותנו המולדת. כאשר מתחמי הנופש היוקרתיים בוערים וחלונות הראווה של רשתות השיווק מתנפצים, “רכוש פרטי” חדל לרגע להיות רכוש ולהיות פרטי – ובכוחנו לרקום מערכות-יחסים חדשות עם היקום, שלפתע הופך שוב חדש – ושוב שלנו. אם אנו מסכנים את חיינו, זה מפני שאנו יודעים כי רק כך נוכל לעשותם לשלנו באמת. נתראה בעמוד הראשי של מהדורת העיתון האחרונה שהבני-זונות האלה אי-פעם ידפיסו –
נועם דה-גר, מחסום הכתיבה הבלתי-מאויש של חשובפשע</p>
<h1 id="mbv-yln-yvkhsyn-shl-kvkh">מבוא: אילן-יוחסין של כוח</h1>
<p>בראשית, הרמוניה: בני אדם חיים בצוותא בשבטים, מלקטים ואוכלים ומשחקים וישנים ושרים ומתנים אהבה ומספרים את סיפוריהם יחד. ולעיתים, שבר: ויכוח פורץ, חילופי מילים קשות, מכה מונחתת.</p>
<p>במקרים אלו מתאספים אנשי השבט ומגיעים לכלל פתרון. שבטים שאינם מסוגלים לעשות כן מתפרקים, ואנשיהם גוועים ברעב, קופאים למוות או ניצודים בידי חיות טרף - או מצטרפים לשבט אחר המסוגל לפתור את בעיותיו. סכסוכים בין השבטים השונים נפתרים באופן זהה, ובמשך אלפי שנים דרך החיים הזו מתפקדת ונשתמרת.</p>
<p>אולם מגיע יום ובו פורץ סכסוך שלא ניתן לפותרו. דיונים, מחוות פיוס, אפילו אלימות פיסית אינה מספקת; צימאונם של היריבים לנקמה נותר בעינו. ייתכן ומדובר בעבירה רוחנית, או שמא בפיתוח תרבותי או טכנולוגי מסוים המאפשר להם להמשיך להילחם זה בזה הרבה מעבר לפרק הזמן הבריא - כך או כך, הם אינם מוצאים את דרכם חזרה אל השלום כפי שעשו אבותיהם. הם הופכים למכונות של מלחמה. מערכת היחסים שלהם עם סביבתם משתנה: כעת יש לביית את האדמה, לאלצה להניב כמויות מזון שיכלכלו את המשך המאמץ המלחמתי. מערכות היחסים שלהם משתנות: כעת הם מזהים אחרים רק כאחים-לנשק או אויבים פוטנציאלים, ומוקירים כוח מעל לכל שאר התכונות האנושיות.</p>
<p>השלכותיו של משבר זה אינן פוסחות על השבטים השכנים. אלה מוצאים עצמם במהרה מעורבים בדרך זו או אחרת בסכסוך, ונאלצים להתמודד עם אויב כמותו מעולם לא פגשו. קהילות רבות מושמדות כליל; אחרות, אלה שמתעקשות לשרוד בכל מחיר, מגלות כי גם הן נאלצות להיהפך למכונות מלחמה. גם הן מכניעות את האדמה ואת בעלי-החיים שעליה, משעבדות את יריביהן המובסים, אפילו את אנשיהן-שלהן עצמם, הכל על מנת לשרוד מול פני האימה. בסופו של דבר הן הופכות בעצמן לאימה, הן מתעלות עליה, וזו מפלתן.</p>
<p>תמורות משונות מתפשטות, משבט לשבט, כמו מגיפה, ברחבי כדור הארץ. שבטים קטנים מתמזגים לכדי שבטים גדולים, ומאוחר יותר לאומות; מנהיגי צבא זמניים נהיים למלכים המעבירים את שלטונם בירושה; מסך של שפיכות דמים מערפל את חזונם של מי שהיו בעבר עמים שוחרי-שלום. והשינויים העוברים על השבטים הללו חורגים הרבה מעבר לענייני צבא. הבעלות על שטחי אדמה נתבעת ומסומנת, דבר שמהווה מקור לסכסוכים חדשים. כלכלת השוק צומחת: עמים שאינם בוטחים עוד זה בזה מתעקשים על סחר-חליפין היכן שבעבר הספיקה הנתינה ההדדית – ומתאמצים להשיג עסקאות טובות מיריביהם, להפיק רווח, גם בעתות שלום. הפטריארכיה מופיעה: מלחמה לא-רשמית בין המינים, חלוקה מגדרית של תפקידי לוחם ומשרתת, המקובעת ונאכפת על כל דור חדש בידי קודמו. מוסד הדת המאורגנת נולד: כעת נלחמים בני האדם לא רק עבור קרקעות, מזון, רכוש ונקמה, אלא גם עבור שליטה במוחם וליבם של שכניהם.</p>
<p>כל החידושים הללו הנם הרי-אסון עבור בני האדם. הם מנסים לפצות על השפעותיהם באמצעות חידושים נוספים, אולם אלה מתגלים כאסונות גדולים אף יותר. ממשלות, המכונסות על מנת להגן על עמיהן, גובות מהם מסים ומתעשרות מעמלם תוך בטלה גמורה; כוחות שיטור גודשים את הרחובות על מנת למנוע פשיעה, ומבצעים תחת חסינות מלאה את הפשעים הנוראיים ביותר. במאמצם של עמים להגן על עצמם מפני נטיותיה המפלצתיות של הציוויליזציה, הם מולידים מפלצות איומות ממנה עשרות מונים.</p>
<p>אומות קטנות, נחושות בדעתן לעמוד במתקפותיהן של אומות גדולות יותר, מחמשות עצמן ללא מעצורים - וממשיכות להלחם ולכבוש גם אחרי שהאיום המקורי נוטרל, עד שהן טופחות לאימפריות גדולות. כך, שורשיה של האימפריה הרומית נטועים למעשה במאבקיהם של איכרים וכפריים נגד הסגות הגבול של האטרוסקנים על שטחיהם; כך הופכת שארית יבשת אירופה לקן נחשים של אימפריות מתחרות, הודות למאות השנים שהאימפריה ההיא הקדישה למוסד המלחמה. היסטוריונים מאוחרים יותר ייראו במלחמות העקובות-מדם שמתחוללות בשוליה של כל ציוויליזציה עדות לכך ש”לב האפלה”, השוכן מעבר לכל קווי-החזית, אינו אלא פראיות שותתת-דם; ואולם, ייתכן שהעמים הפרימיטיביים, הברבריים, הם למעשה שוחרי-השלום אשר מתגוננים מפני צמאי-הדם. אולי לבה האמיתי של האפלה שוכן דווקא במרכזן של האימפריות, בעין הסערה, בהן האלימות מושרשת עמוק כל כך בחייו של אדם עד שלא ניתן עוד להבחין בה בעין בלתי-מזוינת: עבדים מהלכים ברחובות כמו מבחירתם החופשית, ללא הכוח להתמרד אפילו; גלדיאטורים טובחים זה בזה בזירות הקרקסים, והכל מכנים זאת “בידור”.</p>
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/14.jpg" />
</figure>
<p>מסעות הכיבוש הצבאיים שיבואו אחר כך לא יהיו עוד בגדר גורם לאכזריות החברתית, כי אם תסמינים שלה. כעת, פוקדת אלימותה הבלתי-נראית של הכלכלה על אלימותו הגלויה של הכוח הצבאי: חיילים מפלסים נתיבים אל עומק אדמות הפרא הברבריות, במטרה לאפשר לסוחרים לשים ידיהם על משאבים נוספים, בעוד הברבריים, שהופכים בזאת לחסרי-כל, נולדים מחדש כפלח שוק, כקהל יעד צרכני. יבשות שלמות נבזזות, תושביהן משועבדים – ואז מוצגת דלותם החומרית כהוכחה לנחיתותם הגזעית, על ידי מי שיירשו את אוצרות עולמם הגנובים! המיסיונרים צועדים בראש כוחות הכיבוש, כופים את שלטונו של האל הקנאי האחד והיחיד כשם שהחיילים כופים את שלטונה של הברוטאליות. אימה תמורת חבלי ארץ, דם תמורת בצע, בצע תמורת דם, האל מכשיר כל זאת – ובתמורה, כל זה מכשיר אותו חזרה.</p>
<p>יורשיהם של המיסיונרים מתפללים ישירות לכוחות השוק. מעמד כמורה חדש זה מוצלח אף יותר מחילות הצבא באכיפת שלטון הכוח: במהרה מגיע היום בו אין עוד צורך בשלשלאות של ממש על מנת להבטיח את כניעותם של העבדים, ודי בכוחו של פולחן-האלילים כדי לשמרם כמגזר מדוכא הטרוד במאבקים פנימיים. כעת איש אינו מסוגל עוד לזכור דרך חיים אחרת, והבן נלחם באחיו שנלחם באביו שנלחם בשכנו, בעוד צללי-הרפאים של הפחד ותאוות הבצע שומרים מן המרומים על ממלכתם. בני אצולה, גנרלים ונשיאים קמים ונופלים, אולם המערך, ההיררכיה, נותר במקומו: ההתחרות עצמה היא שמחזיקה בכתר המלכות, והיא מאדירה וזונחת את נבחריה ללא רחם.</p>
<p>כל מי שמוצאים עצמם בסבך קשרי האלימות הללו רוצים עדיין נואשות להימלט, אולם שוב ושוב הם נושאים עימם את זרעי האלימות, מחריבים עם כניסתם כל חוף מבטחים - כפי שעושים למשל הפליטים שבורחים אל “העולם החדש”, או הקומוניסטים המביאים להפלת שלטון הצאר. גם מי שמצליחים להימלט - כמו האמנים הנוהרים אל רובעי העיר העניים ומגביהים את עלות חייהם של תושבי המקום, אמנים שחדשנותם הפרובוקטיבית אינה אלא קדימון לתצלומי האופנה המסחריים של הדור הבא - סוללים את הדרך לבולדוזרים ולמכבשי-הקיטור הנדל”ני שיגיעו בעקבותיהם.</p>
<p>מפלס האלימות גואה ומגיע לשיאים חדשים. תלמידי בית-ספר, עובדים מצטיינים, מי שנחשבו בעבר להתגלמותה של החברתיות הנאותה, מתחילים לקטול את חבריהם בדם קר. רבנים מטרידים את מתלמדיהם הצעירים, אבות מכים את בנותיהם, צעירים יוצאים לבילוי ואונסים את בנות-לוויתם. בתי הסוהר עולים על גדותיהם. מיליונים מוצאים את מותם בשואות המשתרעות על פני יבשות ועשורים, בעוד ניצוליהן המצולקים בוחרים לתת כתף לשואות חדשות. טילים גרעיניים מכוונים על כל אחד מאתנו, עד שקרבתה הממשמשת-ובאה של השואה הסופית עולה כעת רק כנתון יבש בשיחות חולין. כולנו אסירים באגף הנידונים למוות, כולנו עצירים פוליטיים. אפילו במבצריה הגבוהים ביותר של ארצות הברית, תחת הגנתו של הצבא המתקדם והמצויד ביותר בהיסטוריה של מערכת השמש, עובדי צווארון לבן בעלי ביטוח בריאות וביטוח חיים אינם בטוחים עוד – מטוסים מתנגשים, גורדי-שחקים קורסים. האימה אופפת את כולנו.</p>
<figure class="portrait">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/16.jpg" />
</figure>
<p>הלילה, נער פלסטיני מתאמץ לפתור משוואה: האם מילאו אויביו את עולמו בדי סבל עד ששנאתו אליהם גדולה מאהבתו לחייו שלו? הוא מהרהר באביו הנכה, בהריסות ביתו, בחברים שאיבד – חברים שנאבקו גם הם מדי יום במשוואה ההיא, ושחישוביהם הובילו תמיד לאותה תוצאה, עד ליום האחד בו הובילו לתוצאה אחרת.</p>
<p>היכן, מבעד לכל זה, שוכנת האהבה? היא עודנה כאן, באותן הצורות שתמיד לבשה: משפחות סועדות יחד, חברים מתחבקים, מתנות מוחלפות אך ורק לשם ההנאה שבנתינה. אנו עדיין סולחים, עדיין משוחחים, עדיין מתאהבים קשות זה בזה; ואפילו ישנם עדיין מקרים בהם שבטים חדשים חוברים יחד ומתייצבים מול אויב משותף – לא כמחרחרי-מלחמה כי אם למען השכנת שלום, מתוך תקווה לסיים סכסוכים כפי שנהגו בימים שטרם הלחימה הצבאית והמסחר. רגעים אלו, גם כשהם מתרחשים בין קומץ קטן של אנשים, לא איבדו עדיין מאומה מן העוצמה והערך שהיה להם בעבר. והם עדיין מדבקים, לא פחות מן האלימות והשנאה. כל מה שדרוש להם הוא למצוא לבבות שאינם עוטים שריון, להיאחז בהם.</p>
<p>העולם כולו ממתין כעת להכרזת מלחמה על המלחמה, לאהבה חמושה, לידידות המסוגלת להגן על עצמה. אנרכיה היא מילה בה אנו משתמשים על מנת לתאר את אותם רגעים בהם שימוש בכוח לא יוכל להכניע אותנו, בהם החיים פורחים כפי שאנו יודעים שעליהם לפרוח; אנרכיזם הוא מדע יצירתם של רגעים כאלה, ואמנות הלחימה להגנתם. זהו נשק השואף להוציא עצמו מכלל שימוש – סוג הנשק היחיד שאי-פעם נסכים לאחוז, במסגרת תקוותנו חסרת-הסיכוי שהפעם, באמצעות איזו אלכימיה חדשה, הוא לא יופנה בסופו של דבר נגדנו.</p>
<p>אנו יודעים כי אחרי המהפכה, בהא-הידיעה, ולמעשה אחרי כל מהפכה, המאבק בין אהבה לשנאה ובין כפייה לשיתוף פעולה ימשיך להתקיים; אולם אז, כמו היום, כמו מבראשית, השאלה המהותית עודנה – באיזה צד אתה?</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2017/11/28/11-hebrew.jpg" />
</figure>
https://crimethinc.com/2013/11/11/htnvh-lzkvyvt-bly-khyym-byshrl-sypvrh-shl-qvnspyrtsyh-nrkystyt-shhtslykhh-yvtr-mdy2013-11-11T19:53:00Z2024-01-31T23:59:18Zהתנועה לזכויות בעלי חיים בישראל : סיפורה של קונספירציה אנרכיסטית שהצליחה יותר מדי
<figure><img class="u-photo" alt="" src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/header.jpg" /></figure>
<p>Our anonymous interlocutor traces the prehistory and development of contemporary Israeli anarchism, touching on the origins of punk and the animal rights movement in Israel and presenting a critical analysis of the trajectory of <a href="https://www.awalls.org">Anarchists Against the Wall</a>. He concludes by reflecting on the function of nonviolence rhetoric in the conflict between Israel and Palestine. We strongly recommend this interview to anyone interested in the Israel/Palestine conflict or, for that matter, in the strategic challenges of formulating an anarchist opposition in adverse conditions.</p>
<p class="darkred"><strong>Is there any continuity connecting the contemporary Israeli anarchist movement to currents preceding the countercultural surge of the early ’90s?</strong></p>
<p>None whatsoever, unfortunately. Then again, it might not be <em>that</em> unfortunate.</p>
<p>Throughout the hundred years preceding, Israeli anarchists played a part in some successful endeavors, but always at a costly price: the subjugation of the political to the social, which was basically <a href="https://www.scribd.com/doc/50624799/Buber-Martin-Society-and-the-State-1951">BuberSpeak</a> for attempting to build new worlds <em>around</em> the existing one, rather than on its smoldering ashes. The <em>Kibbutzim</em> (Jewish socialist agricultural settlements) serve as a cautionary tale—should yet another such tale be needed—of anarchists becoming pawns in authoritarian projects through tentative collaborations based on “temporarily” compromising our <em>confrontational</em> and <em>political</em> rejection of hierarchy.</p>
<p>Strange as it may sound today, many secular European Jews at the turn of the previous century saw a tacit bond between Zionism and anarchism. Ghettoized and excluded from the national ethos of their own countries, they gravitated towards tendencies that—in their personal lives, if not in the eyes of history—offered opposing magnetic polarities to push back with: anarchism, Marxism, and Zionism. Ironically, as documented by anarchist writers like Voline in Russia, large parts of the Jewish ghettos perceived Zionism to be the craziest and <em>most utopian</em> of the three.</p>
<p>So, in what could be seen as a precursor to the pitfalls of <a href="/2009/08/20/privilege-identity-and-conflict-at-the-2009-crimethinc-convergence">modern identity politics</a>, the ties binding the old anarchists to their Jewish identity enabled their Umanità Nova, their vision of a new humanity, to be folded into and superseded by Zionism’s vision of a new Jewry, the “Muscle Jew” of Israel, set to replace the frightened ghetto one. On the ground, one of the forms this supersession took was the fast-paced morph of egalitarian <em>Kibbutzim</em> communities into strategic colonial instruments at the hands of a nascent state bent on driving indigenous populations off the land.</p>
<p>In this light, it should come as no surprise that in 1994, the first vinyl release of the first Israeli anarchist hardcore band was titled, simply, <a href="https://www.last.fm/music/Nekhei+Na'atza">“Renounce Judaism.”</a></p>
<p>With the establishment of a Jewish state, the Labor Zionism anarchists discovered that the operation had succeeded and the patient had died; much like their contemporaries in the October revolution, the Chinese May 4th Movement, and Madero’s Mexican uprising—and perhaps yesterday’s Occupy movement—their sole reward was having been forgotten players in birthing the entity that deemed them irrelevant.</p>
<p>The end of the Second World War and subsequent immigration of more European Jews into the newly-established Israeli state, with some anarchists amongst them, further galvanized the tension between the political and the social, between identities freely chosen and identities born into, “anarchist” and “Jewish”—a tension nowhere as critical, of course, as within the borders of a Jewish <a href="https://en.wikibooks.org/wiki/Anarchist_FAQ/What_is_Anarchism%3F/1.1"><em>archos.</em></a></p>
<p>Coming straight out of the Polish ghettos, they proved unwilling or unable to take the ghetto out of their émigré selves, and rather than flying the black flag defiantly they simply circled the wagons; in their defense, though, surviving the <em>Holocaust</em> might do that to you. They organized themselves into historical societies, cultural associations, philosophical discussion circles, and literary study groups, communicating chiefly in Yiddish, a choice oddly reminiscent of that other closed, black-clad Jewish milieu with its back turned on society—orthodox Hasidic Jews—and in stark contrast to the earlier anarchists of the <em>Kibbutzim,</em> who spoke Hebrew. During the ’50s and ’60s, the Freedom Seekers Association, Israel’s main anarchist group, produced a monthly bilingual publication called <em>Problemen</em> alongside several books, and maintained a library of classic anarchist literature (again, mostly in Yiddish and Polish) as well as a large hall in central Tel Aviv, drawing hundreds of attendees to non-threatening conferences where anarchy was theorized to death alongside Hassidic parables.</p>
<p>Naturally, introverted and self-contained cultural gatherings came at the expense of agitation, outreach, and organizing, which brings to mind certain punk rock scenery we know only too well. In fact, there doesn’t seem to have been even so much as an attempt to build a political anarchist <em>movement.</em></p>
<p>One anecdote from that era illustrates it perfectly: a Shin Bet agent (Israel’s internal security service) came down to an anarchist meeting one day. “I heard you have been discussing the possible ramifications of assassinating the prime minister,” he said worryingly.</p>
<p>“Indeed we have,” came the reply, “but we were talking about the prime minister of <em>Poland.”</em> The agent left and they were never bothered again.</p>
<p>I should note that all was <em>not</em> so quiet on the Middle Eastern front at that time. The famous seamen’s strike, for example—the most radical and violent strike in Israeli history, which for 40 days brought the country’s only commercial port to a standstill—took place in 1951. Incidentally, it was led by a young sailor whose <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Jonathan_Pollak">grandson</a> would become a key organizer in Israeli anarchism from the ’90s onwards. 1962 saw a series of wildcat strikes in the wake of the devaluation of the Israeli pound. Through all this, serious disturbances against ethnic discrimination erupted, led by Jews from Middle Eastern and North African countries living in <em>Ma’abarot,</em> refugee absorption camps. In 1949, during one such disturbance, angry mobs smashed windows and ripped doors off their hinges at the temporary Israeli Parliament building; in the following year, a leader of similar protests by Yemenite Jews was the first citizen to be killed by an Israeli policeman’s bullet. This, of course, without even mentioning the various forms of resistance Palestinian Arabs were immersed in at the time.</p>
<p>None of the above, as far as I know, elicited any participation or material support from Israel’s exilic anarchists, who seem to have been more attuned to Yiddish labor struggles in New York’s Lower East Side than in their new surroundings.</p>
<p>Zionism and Judaism aside, another key issue on which post-‘90s anarchists broke from the old guard was our blasphemous attitude towards the IDF, the <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Rachel_Corrie">Israeli “Defense” Forces</a>. American anarcho-syndicalist house painter <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Sam_Dolgoff">Sam Dolgoff</a>, who visited Israel in the early ’70s, <a href="http://flag.blackened.net/liberty/dolgoff-israel.html">captured</a> the prevailing attitude of the old-timers (as well as his own, apparently):</p>
<blockquote>
<p>“…Israeli comrades are forced, like the other tendencies, to accept the fact that Israel must be defended. […] In discussion with Israeli anarchists it was emphasized that the unilateral dismantling of the Israeli state would not at all be anarchistic. It would, on the contrary, only reinforce the immense power of the Arab states and actually expedite their plans for the conquest of Israel. […] the necessity for defense of Israel—freely acknowledged by our comrades—depends upon putting into effect the indispensable military, economic, legislative and social measures needed to keep Israel in a permanent state of war preparation. The Israeli anarchists […] know only too well that curtailing the power of the state under such circumstances offers no real alternative.”</p>
</blockquote>
<p>Correspondingly, when an anarcho-punk collective stirred up controversy with a headline-grabbing anti-IDF issue of its <em>War of Words</em> fanzine in 1996, they were reproached in no uncertain terms by the late Joseph Luden, editor of the aforementioned <em>Problemen</em> and author of the book <em>A Short History of the Anarchist Idea</em>, who expressed a deep disappointment and insisted that the armed forces are “not the enemy.” To us, this showed that the primordial Jewish fear of the Pogrom, of Romans or Crusaders or Cossacks or Arabs awaiting their chance to gut us in our sleep, was strong enough to cloud the judgment of even lifelong anarchists, much like other cultural poisons we drink in with our mother’s milk and never fully get out of our systems.</p>
<p>Of course, with the Palestinian death toll reaching its current dizzying heights, attacks on the very <em>existence</em> of a military apparatus, not just its prevalence, have become a more common feature of Israeli radicalism; but the early ’90s were a different story. Practically all our fellow radicals—when not preoccupied with issues such as the then-popular and extremely safe “religious coercion” theme—were adamant in sharpening a distinction between military duty inside the Green Line (the de facto Israeli borders), which they considered a moral obligation, and troops deployed <em>outside</em> of it, in occupied Palestinian territory, which they thought we should strategically oppose and be jailed for. Even anti-Zionist Trotskyist splinter groups and fringe offshoots, who were basically in the same toy boat as us, encouraged their members to join the military, albeit with the aim of relating better to the average worker.</p>
<p>The 1990s generation of Israeli anarchists was in a position to bring something unique to the table—and we did. At first glance, you could diagnose it as Oppositional Defiant Disorder, perhaps, or revolution for the hell of it: a collective middle finger to the army with no blueprints or analyses or structural adjustment plans to replace it. “Serious” revolutionaries frowned upon this, of course. In hindsight, however, I think singling out militarism showed good instincts, a fine-tuned sense of the changing nature of a key battleground—a battleground that was and remains extremely important in both symbolic and practical terms.</p>
<p>Furthermore, it showed that we knew enough to trust our immediate experiences, letting them guide our decisions. All of us were close to the age at which the state’s attempt to enlist us into Israel’s mandatory military service—and the scars we earned fighting that—were still fresh.</p>
<p>To be clear, I don’t want to come off as overly critical of the older generations of Israeli anarchists. They were extremely good at many things, just not particularly at being anarchists, or rather at being <em>anarchic</em>—at recognizing and prioritizing the projects that are exclusive to anarchist thinking, that <em>no one else</em> can offer. In a country where all political factions—left, right and center—had began as radical subversives not long ago, perhaps “anarchist” should have meant <em>rebel</em> rather than <em>revolutionary.</em> Nevertheless, I <em>do</em> have a tremendous respect for the old-school.</p>
<p class="darkred"><strong>How did Israeli anarchism arrive with or emerge from the countercultural surge of the early ’90s? What characteristics does it retain from that era? What advantages and disadvantages do those confer?</strong></p>
<p>Even after having been personally involved in both ’90s anarchism and the Israeli counterculture of that time, I’m not sure whether modern Israeli anarchism emerged out of the punk explosion, as in <a href="https://hidupbiasa.blogspot.com/2010/11/anarchy-in-indonesia.html">other countries during that decade</a>, or whether both were products of the zeitgeist in equal measure. I guess that should be left to the social historians—or maybe the physicists, since Newton’s third law clearly states that all forces are <em>interactions</em> between different bodies.</p>
<p>Speaking of physics—if nature indeed abhors a vacuum, it must have been royally pissed off at us as the ’90s rolled in. The first Palestinian Intifada had lost momentum and direction after three long years, essentially ending at the Madrid Conference of 1991 (though officially only at the 1993 Oslo Accords). This period, right up to the assassination of Prime Minister Yizhak Rabin in late 1995 and the right-wing electoral victory six months later, was marked by a strong sense of euphoria and optimism in the ranks of the left: an uplifting feeling that Peace, ever elusive, was right around the corner, a mere treaty away. Radicals—including anarchists, with the exception of a single individual, if I recall our meetings correctly—were completely co-opted by the so-called Peace Process, accepting it as the only game in town.</p>
<p>There were two reasons for this. First, Fatah opposition to the process had collapsed and Palestinian society seemed to have embraced it wholly, leaving us hesitant to come off as “more Catholic than the Pope.” Second, the right’s hysterical objection to it lulled us further into thinking this was, on the whole, a positive process. Lesson learned: never choose political paths based on which troll is under what bridge.</p>
<p>However, there was a silver lining in our clouded judgment. As Peace dropped a few spots on the list of burning issues to attend to, other issues naturally climbed up, and unfamiliar concepts were sucked into the resulting vacuum, suggesting new ways to approach the old problems. And since people are not one-dimensional, with the changes in politics came cultural changes as well: radical ecology and animal liberation, for example, previously unheard of, burst onto the scene shoulder-to-shoulder with a new counterculture of noise, ‘zines, street art, international contacts, the do-it-yourself ethic, communal living arrangements, infoshops, independent media, and cross-issue alliances and activist practices. Anarchy, explicit or implicit but always _com_plicit, was at the heart of this.</p>
<p>Punk is a good reference point, although this countercultural surge was wider and more aesthetically diverse. Contrary to what many assume, punk’s influence was already roughing the edges of Israeli alternative culture in the late ’70s, and throughout the ’80s punks formed bands, played shows, and released demo cassettes. However, the concept of a “scene” as social unit simply hadn’t occurred to anyone. Punk remained extrinsic to cultural identity and thus punks stayed atomized and fragmented, related primarily through this very disconnection, which I’m guessing seemed part of how they thought punk should “feel.”</p>
<p>Likewise, there were a handful of anarchists in the ’70s and ’80s—something I glossed over in answering the pervious question—but they did not manage to push past their characterization as isolated outliers. Indeed, this characterization was generally self-imposed. In 1973, for example, on the eve of the Yom Kippur War, a three-man commune calling itself The Black Front - Freaky Anarchist Group put out a humorous one-off publication with heavy R. Crumb influences, <a href="https://www.flickr.com/photos/hagiler/3143389515/in/set-72157601612741795"><em>Freaky</em></a>, while in the ’80s three Israeli-Palestinian brothers set up NILAHEM, “Youth for Liberty and Struggle,” a small anarchist group in the northern city of Haifa. One of those brothers, our comrade <a href="http://theglobalrealm.com/2011/04/07/the-sudden-death-of-juliano-mer-khamis">Juliano Mer-Khamis</a>, was murdered by a masked gunman in Jenin refugee camp last year.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/14a.jpg" /> <figcaption>
<p><em>1973 publication of the Black Front, Freaky Anarchist Group</em></p>
</figcaption>
</figure>
<p>Not until the ’90s was there a conscious effort to broaden anarchist practice by advancing it further down the trajectory <em>grouporganizationnetworkmovement.</em> In a heartwarming case of quantum wishful thinking—or was it an attempt to confuse the enemy?—the main anarchist group of the early 90’s lacked a formal name and simply called itself “Anarchist Movement.”</p>
<p>So, like a real-life chiasmus, ’90s punk borrowed from anarchists the autonomous self-organization, the do-it-yourself scene, while ’90s anarchists borrowed from punk the chromosome of <em>expansion,</em> propagation driven by a cultural sense of urgency. Through the logic of “if you build it, they will come,” each cured the other of its respective <em>delusions of petitesse.</em> And, of course, both reinforced in each other the notion that one needn’t give a fuck about rules.</p>
<p>The question of what characteristics contemporary Israeli anarchism retains from the ’90s is interesting, but a more poignant question would be what characteristics it has lost. In four words: <em>the element of surprise.</em></p>
<p>In the early ’90s, we tried our best to avoid becoming “far left,” trapped at this or that edge of the political spectrum with nowhere to go but center; instead, we simply did not register on it. Our natural habitat was the left, true—the progressives, the bleeding hearts, the peace camp—but we moved in it like some sort of new and wild exotic animal. We were composed of post-leftists and past-leftists, but we all agreed we didn’t want anarchy reduced to the conjugation of a leftist verb. Some pigeonholed us as yet another type of commies, while others interpreted our <a href="/1997/04/11/your-politics-are-boring-as-fuck">unconventionality</a> to mean we had nothing relevant to offer those who, in the end, see their lives as conventional. But a lot of people, especially younger ones, were intrigued and open to new messages. The ’00s, however, changed that.</p>
<p>Around 2003, during the low tide of the <em>second</em> Intifada—one could say parallel but underneath it—a popular struggle against the <a href="https://972mag.com/the-wall-project">Israeli Separation Wall</a> exploded, a struggle which could be seen as a sort of different, <em>third</em> Intifada. It began—and still rages on—in a handful of small West Bank villages whose lands were being confiscated, either to construct the wall or to fatten up the ever-expanding Jewish settlements. Almost immediately, anarchists recognized this as a situation where our position as Israeli citizens, coupled with our unique brand of confrontational praxis, could make a significant contribution, and thus <a href="https://awalls.org">Anarchists Against the Wall</a> was born.</p>
<p>This was a calculated gamble. In many ways it <em>did</em> pay off, but the extreme intensity of that particular struggle made it inevitable that all other facets of our politics would be eclipsed by it, which is precisely what happened. Soon, the term anarchist became synonymous with one thing and one thing only—Palestinian nationalism—through a polarizing dynamic we had known we wouldn’t escape. The opportunity to engage the state in a violent, bloody, and charged conflict—although not in an ideal setting for anti-nationalists—came at the expense of our effectiveness in practically all other arenas. We were forced, if you will, to make a choice between being an <em>attractive</em> prospect to the Israeli public and a <em>threatening</em> one to the Israeli state; we didn’t manage to beat the odds by reconciling the two.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/3a.jpg" /> <figcaption>
<p><em>The back cover of issue 4 of the first Israeli punk fanzine, Necrophilia for Youth, published in 1994; the text reads “No Government Can Offer You Liberty.”</em></p>
</figcaption>
</figure>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/4a.jpg" /> <figcaption>
<p><em>Cover of issue 4 of the paper The War of Words, published in 1996 by the Isra-hell collective, covering punk, animal rights, and conscientious objection; the banner reads “No surrender to political terror.”</em></p>
</figcaption>
</figure>
<p class="darkred"><strong>Besides Anarchists Against the Wall, what other initiatives arose in that era? Describe, for example, the origins and trajectory of the contemporary animal rights movement in Israel.</strong></p>
<p>אני חושב שהדבר המעניין ביותר בתנועה לזכויות בעלי חיים בישראל הוא האופן שבו היא נולדה. לא יהיה מוגזם לומר כי זו היתה אחת מהקונספירציות האנרכיסטיות המבניות המקוריות היחידות שאני מכיר ב-140 השנים האחרונות, וכזו שגם ראתה את הנולד. מה גם שהיא הצליחה, אולי אפילו יותר מדי…</p>
<p>Needless to say, when I speak of real anarchist conspiracies I do so treading lightly, given the proclivity of law enforcement agencies to conjure up fake ones, whether in Bologna, Moscow, <a href="/2012/05/29/inside-the-fbi-entrapment-strategy">Cleveland</a>, or the village of <a href="https://tarnac9.wordpress.com">Tarnac</a>, France. But this was a conspiracy of an entirely different kind.</p>
<p>המושג זכויות בעלי חיים הגיע באיחור לישראל, לקראת תחילת שנות ה-90, ובאדיבותם של האנרכיסטים. האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים פעלה מאז שנת 1983, אבל היתה עסוקה בזווית המדעית ונמנעה מהתמודדות עם ההשלכות הרחבות יותר של עמדתה המוסרית שלה עצמה. רק כדי להמחיש כמה מאוחר העניינים התעוררו כאן: הספר הראשון בעברית על ניסויים בבעלי חיים יצא בשנת 1991, החוק הראשון שבכלל התייחס לנושא נחקק ב-1994, ותרגום הספר <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Animal_Liberation_(book)">“שחרור בעלי חיים” </a>של פיטר סינגר ראה אור רק ב-1998.</p>
<p>בתחילת שנות ה-90, נקודות מבט חדשות החלו לתפוס את מקומה של הפוליטיקה ממוקדת-פלסטין – מגמה שהתהפכה, בצורה די אלימה, עם פתיחת האלף החדש – והאנרכיסטים הפכו כל אבן בחיפוש אחר דרכים חדשות להגביר את השפעתם בחברה. חלקם הגיעו למסקנה כי במקום לקדם אנרכיזם כמכלול, עדיף יהיה להציג אותו מבעד לעדשה של מאבק אחד. וכך החלו דיונים רציפים, רשמיים ובלתי רשמיים, בפארקים ציבוריים שטופי שמש ובמקלטים של בתי ספר בחצות, שכולם התמקדו בשאלה אחת: איזה מאבק טומן בחובו את ההזדמנות הטובה יותר להפיץ את המגוון הרחב ביותר של רעיונות רדיקלים?</p>
<p>גיחות טקטיות קצרות בוצעו על ידי אי אלו אנשים למאבק לפירוק נשק גרעיני וכן למאבקי אקולוגיה חברתית, יחד עם הקבוצה “פעולה ירוקה”, אולם בסופו של דבר הבנו שנדרש חומר גלם חדש ובתולי. ואף אחת מהאפשרויות הללו לא התאימה לצרכינו יותר מאשר המאבק הבלתי מוכר באותם ימים למען זכויות כלבי ים או פילים – וכך חנויות פרוות וקרקסים הפכו לשני היעדים המרכזיים הראשונים של הקמפיינים המקומיים למען זכויות בעלי חיים.</p>
<p>הבחירה להתמקד בתחומים אלו אמנם היתה מודעת ומתוכננת, אולם אין לראות בה תכסיס מניפולטיבי או ציניות בסגנון <a href="https://he.wikipedia.org/wiki/האיש_שהיה_יום_חמישי">“האיש שהיה יום חמישי”</a>. גם ללא השיקולים הטקטיים, באמת הרגשנו בכנות שצריך לשים קץ לסבל לא אנושי – ומניעים אחרים היו רק בונוס נוסף. לכך נלוותה ההבנה כי מכל סוגי אי הצדק שהיינו יכולים להתארגן למאבק סביבם באותו זמן ומקום, זכויות בעלי חיים יכלו להיות המוליך הטוב ביותר.</p>
<p>לקבוצה הראשונה שלנו קראו, בפשטות, אנונימוס – שם מוזר ואפל משהו עבור ארגון זכויות בעלי חיים, אלא אם כן לוקחים בחשבון שזו היתה סוג של חזית אנרכיסטית. מלבד המטרה לגרום לרדיקליזציה של אוהבי בעלי חיים צעירים שעשויים להצטרף, היתה גם מטרה נוספת, מעשית יותר: לגייס אנשים לפעולות חשאיות של החזית לשחרור בעלי חיים. המטה הקטן של אנונימוס, שהיה גדוש עד אפס מקום במידע על מגוון מאבקים רדיקלים, למען בעלי חיים ובני אדם, היה גם נקודת המפגש הלילית לכמעט כל פעולה של החזית לשחרור בעלי חיים בתל אביב באותם הימים; למרבה הנוחות מטה אנונימוס היה ממוקם ברחוב בן יהודה בו נמצאו מרבית חנויות הפרוות בעיר.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/5b.jpg" /> <figcaption>
<p><em>Anonymous for Animal Rights logo.</em></p>
</figcaption>
</figure>
<p>כיום, <a href="https://anonymous.org.il">אנונימוס לזכויות בעלי חיים</a> כפי שהיא מכונה כעת, הפכה למקבילה הישראלית של PETA, ארגון המיינסטרים הגדול והמכובד ביותר בתחום, כולל לוביסטים וקמפיינים רפורמיסטים ממוקדי-צרכנים. זו התוצאה הסופית של תהליך הדרגתי של הצטרפות פעילים שלא היו שותפים לתוכנית המקורית, אנשים שכל תפיסתם באמת התחילה ונגמרה בזכויות בעלי חיים. ברגע שמספיק מהם היו בקבוצת הליבה, פרצו מאבקי הכוח והמחלוקות הפנימיות הבלתי נמנעים אשר גרמו לאנרכיסטים להשלים עם העובדה שמלאכתם שם הסתיימה – בובת העץ הפכה לילד אמיתי. הגיעה העת ללכת באפיקים חדשים.</p>
<p>כמובן שפעילות מקבילה מתחת לפני השטח ומעליו אינה יכולה להיות אסטרטגיה בת קיימא עבור מארגנים רדיקלים, בלשון המעטה. אולם כפי שלמדנו באותן שנים מועטות, אם אתה קטן מספיק, מתמצא במרחב וקורא את המפה הפוליטית בצורה מדויקת, יכול להיות שתצליח. וזה לא שלא היו לכך יתרונות: מתישהו באמצע אותה תקופה, למשל, חילקתי מדבקות תוצרת בית עם קריאה לירות למתנחלים יהודים בראש, שהיו חתומות עם הסמל האנרכיסטי, האות A בעיגול. העיתון הנפוץ ביותר בישראל באותם ימים דיווח בטעות כי זהו הסמל של קבוצת זכויות בעלי החיים אנונימוס, אז באופן טבעי הגשנו תביעת לשון הרע והגענו להסדר מחוץ לבית המשפט במסגרתו קיבלנו סכום כסף נכבד, שסייע לממן את הפעילות הפוליטית שלנו לעוד זמן מה. מי אמר שאפשר לחבוש רק כובע אחד בכל רגע, אה?</p>
<p>One final thing to note regarding trajectories is the elegant dance of cyclical synergy between anarchism and animal rights. I’m not sure how widely known this is outside of Israel, but just as the animal rights movement was kick-started by anarchists, <a href="https://www.awalls.org">Anarchists Against the Wall</a> was in turn conceived by animal rights activists, two carrier waves in small congruent circles that would fit neatly within the dialectical materialism of scientific socialists—<em>if</em> by “scientific” we meant <em>chaos theory.</em></p>
<p><a href="https://www.onestruggle.org">One Struggle</a> was a veganarchist group formed around 2002 by some of the people who had left Anonymous in the aforementioned split. Although its professed aim was to engage in antispeciesist agitation from an antiauthoritarian perspective, it succeeded chiefly in implanting antispeciesist perspectives into antiauthoritarian agitation.</p>
<p>In late 2003, as part of a joint effort with Palestinians, One Struggle activists took part in an attempt to dismantle one of the separation barrier’s gates near the West bank village of Mas’ha, four miles from the <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Green_Line_(Israel)">Green Line</a>. As in previous One Struggle actions, the accompanying press release was signed with a fictitious name, randomly chosen at the last minute: in this case, “Anarchists Against the Wall.” Israeli soldiers reacted harshly during the action—which, by the way, was successful—firing live ammunition and severely injuring one activist; it was the first time ever that the Israeli army had opened fire on Jewish citizens. In the heat of the ensuing <a href="https://www.youtube.com/watch?v=6axpzCZHizE">media frenzy</a>, the name “Anarchists Against the Wall” became indelibly etched into the public mind (sometimes as “Anarchists Against Fences”). One Struggle disbanded after a few years, having fulfilled its historically ordained role—but AAtW carried on in full swing.</p>
<p>Comrades visiting Israel are often surprised at how prevalent antispeciesist discourse is among local anarchists. In fact, even Israeli radicals of the non-anarchist variety needed a few good years to adjust. When Ta’ayush (a radical Israeli organization) attempted to organize the reconstruction of battery cages destroyed by Israeli soldiers in the village of Hirbet Jbara, for example, this met harsh opposition from anarchists; the same thing happened when Gush Shalom organized a solidarity action with Gazan fishermen. The preceding paragraphs shed some light on the historical context for this.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/6b.jpg" />
</figure>
<p class="darkred"><strong>What were the dynamics between those campaigns and Anarchists Against the Wall as the latter came to define Israeli anarchism?</strong></p>
<p>When discussing today’s Israeli anarchists, one should keep in mind we are not talking about thousands or even hundreds of people, but <em>dozens</em>. Concepts like “movement,” “characteristics,” “dynamics,” or “tendencies” should therefore be scaled down to an almost intrapersonal size. In all honesty, two roommates and a small wireless router can become an anarchist tendency here, for better or for worse.</p>
<p>Regarding the question: first of all, as I’ve already lamented—and in spite of its crucial contributions—AAtW wrote us back into the left/right binary code that defines and confines Israel’s political spectrum, the same spectrum we had tried to escape a decade earlier. We have been “far left” ever since and, unsurprisingly, it has limited our room for maneuver in other arenas. To make matters worse, this binarization was swallowed whole and internalized, slowing down our political metabolism, as we became more and more dismissive of anything and everything that did not speak its name clearly in the language of left/right, Zionism/Intifada dichotomy. One Struggle was at times a fairly good example of this, as was <a href="https://www.blacklaundry.org/eng-index.html">Black Laundry</a>, an anarchist LGBTQ group that began protesting Gay Pride events around the same time, under the slogan “There is no pride in the occupation.”</p>
<p>As AAtW gained momentum, the mere act of participating in radical queer actions, for instance, without mentioning the occupation, became tantamount to <a href="https://www.nytimes.com/2011/11/23/opinion/pinkwashing-and-israels-use-of-gays-as-a-messaging-tool.html">“Pinkwashing”</a>. When the 9th international Queeruption gathering, held in Tel Aviv in 2006, coincided with Israel’s heaviest bombing of Lebanon in 24 years—also known as the second Lebanon War—as well as with the annual WorldPride events scheduled to take place in Jerusalem (but later cancelled), tensions rose violently to the surface at an anti-homophobia-cum-anti-militarist protest in Jerusalem; you can read about it more in the <a href="http://www.qzap.org/v5/gallery/main.php?g2_view=core.DownloadItem&g2_itemId=1609">Queeruption fanzine</a>, specifically the “You Can Call Me Gay”/“You Can Call Me An Anarchist” exchange.</p>
<p>Generally speaking, it felt as if failure to link everything <em>explicitly</em> and <em>incessantly</em> to the Palestinian issue became a sin of omission, as if all other struggles had been drained of any intrinsic value they might have had. In a way, this was a rehashed version of mistakes New Leftists made, in all their Marxist-Leninist glory, when they relegated every struggle except Third World/Black liberation to secondary status. Unlike the ’60s radicals, though, we had no pretense of following scientific analyses of society, so our harsh prioritizing was informal, seldom articulated or even acknowledged—a result of group dynamics as well as of political definitions in which action really meant _re_action. When you are always reacting rather than initiating, you naturally run a higher risk of mirroring the state’s priorities rather than your heart’s desire.</p>
<p>Our readiness to “link” struggles by subjugating all to one is still quite prevalent. The <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/2011_Israeli_social_justice_protests">Social Justice tents’ protests</a> that gripped Israel in the summer of 2011—a local version of the Occupy movement, largely inspired by the Arab spring—saw anarchists participating with the sole purpose of imposing the Palestinian cause, willfully blind to the myriad of other opportunities the protests opened up for us. As tens of thousands of ordinary people marched through the heart of Tel Aviv’s White City behind a wide, tall banner that read “When the Government Is against the People, The People Are against the Government,” anarchists reduced themselves to waving anti-occupation placards from the sidelines, conveying a message that nothing, not even genuine popular protest, has any worth unless it carries the West Bank and the Gaza Strip coiled around it like constrictor snakes. In the 2012 Social Justice protests, it looked like more of the same as far as anarchists were concerned.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/7b.jpg" />
</figure>
<p>Attempts to identify this tendency—and, by inference, to recognize AAtW as a manifestation of sublimated political prioritizing—usually end up locked in emotional and personalized systems of representation, which at best reveal only half a picture. It is true that those were very demanding times for us personally, and that the Palestinian popular struggle, then as now, involves highly charged situations that burn intensely enough to dim out most everything else if you let them. But there is also a more abstract, notional component at play.</p>
<p>Anarchists often use theoretical frameworks that present everything as interwoven and equally important to avoid putting their priorities on the table regarding struggles and issues. Being rather averse to both formulas <em>and</em> hierarchies—not to mention formulaic hierarchies!—we tend to favor integrative, circumfluent political outlooks, in which a constant reaffirmation of common grounds trumps that ill-famed need of revolutionaries to identify a key issue, a chief contradiction. And yet, our deliberate vagueness notwithstanding, we <em>all</em> prioritize struggles—its our self-awareness of this that varies. Like hypocrisy, the only sure way to avoid this is to sit at home and do nothing. The important question, then, is not <em>whether</em> we prioritize struggles, but what criteria, if any, we employ in doing so. Geography? History? Morality? Mass psychology? And how do we conceptualize such prioritizing—by definition a process of stratification—to make it compatible with concrete, everyday anarchist politics?</p>
<p>It seems to me that the wrong way to do this is by inertia, by default, by letting the chips fall where they may. Like structures, priorities are most dangerous when they are invisible. And this leads us back to the example of Anarchists Against the Wall.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/8b.jpg" /> <figcaption>
<p><em>“Return Serve,” a photograph by <a href="http://www.hamdeaburahma.com">Hamde Abu Rahma</a>, from a 2013 art show benefiting Anarchists Against the Wall.</em></p>
</figcaption>
</figure>
<p>AAtW owes the strength of its tactical diction—its very existence, I would say—to the unspoken notion that the Palestinian issue crystallizes the general crisis in Israeli society, that this national conflict is the prime seismic fault line. As far as I know and can remember, there have been no concerted efforts on our part to step back and question the reasoning that anointed this notion as self-evident truth. Through which eyes does this issue crystallize the general crisis? From what perspective is this issue the prime seismic fault line?</p>
<p>We know that politicians, their media, and the phantasm they call “the Mainstream” all adhere to this notion, and work diligently to enforce it, although their criteria is hardly ever discussed in factual terms. It couldn’t possibly be based on the number of fatalities, for example, when over a thousand Israelis die every year from pollution, and car accidents have claimed more lives throughout the country’s existence than all of its wars combined; it couldn’t possibly be the amount of suffering inflicted—inasmuch as that can be meaningfully quantified—when almost 200,000 Israeli women are battered yearly. No. The question we should be asking instead is plain, and yet cuts deep: <em>cui bono?</em> Who benefits most from our accepting an armed, territorial conflict along ethnic, religious and national lines as the center of political gravity?</p>
<p>I assume most anarchists don’t need the answer spelled out for them.</p>
<p>And still, somehow, the political prioritizing embodied in AAtW remains essentially the same as the prioritizing propagated by the Israeli state, its media, and their ilk. Very few Israeli anarchists in the last decade have rejected these priorities in favor of economic, feminist, migrant, environmental, gender, or nonhuman struggles, to name but a few divergent perspectives.</p>
<p>In the adrenaline rush to <em>become an opposition,</em> we should have taken greater care not to lose the characteristics that also make us a well-rounded alternative, as these two do not always correlate. In many ways, circumstances and a lack of analysis have caused AAtW to become an inverted or cracked-glass reflection of the state’s point of view, instead of reflecting something altogether different. This helps explain why it feels so natural for us to cooperate with even the most racist, misogynist, homophobic, intolerant religious zealots the Palestinian resistance has to offer. The philosopher was right in cautioning us about gazing into the abyss, and emphasizing that everything unconditional is a pathology—solidarity included.</p>
<p>I readily acknowledge that all this discussion of prioritizing struggles—in fact, even prioritizing struggles in and of itself—serves only to remind us what matters <em>least</em> in life: political reductionism. Also, since the need to prioritize issues exists in inverse proportion to the number of activists and resources available, anarchists in countries with wider movements may not relate to these problems.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/9b.jpg" />
</figure>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/10b.jpg" /> <figcaption>
<p><em>More photographs by <a href="http://www.hamdeaburahma.com">Hamde Abu Rahma</a></em></p>
</figcaption>
</figure>
<p class="darkred"><strong>What role has the rhetoric of nonviolence played in Anarchists Against the Wall, and in the Palestinian-Israeli conflict generally?</strong></p>
<p>Nonviolence rhetoric works, or rather <em>doesn’t</em> work, the same the world over, so I’m guessing there’s no need to elaborate on the universal flaws of the whole thing. In the case of Palestinian resistance and AAtW, however, there is a twist to the story: it is no longer simply a matter of nonviolence versus violence, but of nonviolence rhetoric employed, mainly by external forces, to muddy the waters and obfuscate the violent aspect of Palestinian popular resistance—not only its legitimacy or scope or accomplishments, but its very existence, its definition as such.</p>
<p>But I’m getting ahead of myself.</p>
<p>Although this question presumably refers to nonviolence as a tactical approach, rather than its absolutist, theosophical variety—i.e., pacifism—let’s start with the second meaning, just to clarify things.</p>
<p>It will probably not be the shock of your life to learn that pacifists have played no significant role in this region since about the time of the <a href="https://www.jewishencyclopedia.com/articles/5867-essenes">Essenes</a>. On the Palestinian side, Muslims who advocate pacifism come exclusively from a very specific Islamic context: the Sufi, or mystical, tradition (yes, like <a href="https://hermetic.com/bey">Hakim Bey</a>). However, Sufism was pushed to the margins of Palestinian society long ago by <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Salafi">Salafist/Wahhabi</a> Islam, and during the 20th century its scope of influence here has been reduced to a few forgotten highland tombs and hilltop shrines dotting the landscape. Some Palestinian Christians, who make up about 3% of those living under occupation, have also been known to preach pacifism, but always heavily diluted with—and ultimately overshadowed by—tactical argumentation. More on that later.</p>
<p>As for the Israeli side, the last three decades, beginning with the 1982 Lebanon War, have seen hundreds of people jailed for refusing to perform military duty (standard sentence is 28 days), but to my knowledge, only <em>one person</em> has claimed bona fide pacifism as his motivation; somewhat unexpectedly, it was the nephew of prime minister Benjamin Netanyahu. Generally speaking, conscientious objectors—or “Refusniks” as they’re known here—belong to two distinct categories. The more conventional ones, characterized by the organizations Yesh Gvul and Courage to Refuse, are older reserve combat soldiers and officers who advocate a selective refusal to serve in the occupied territories, yet strongly identify with and perpetuate militarist and nationalist discourses; indeed, they believe it is precisely this ardent patriotism that legitimizes their critical voice. Younger activists, characterized by the organizations New Profile and Shministim (literally “twelve-graders”), view <em>any</em> military position within the army as directly or indirectly perpetuating the occupation, and refuse out of a more radical and comprehensive critique of dominant Zionist narratives, militarism. and male-chauvinism. New Profile is explicitly feminist, in stark contrast to both Yesh Gvul and Courage to Refuse, the membership of which is practically all male. Neither category, however, has significant pacifist traits.</p>
<p>Conscientious and pacifist moralisms aside, things get a little more complicated when it comes to nonviolence as a strategy. Again, I’ll start with the Palestinian side.</p>
<p>Like most other national liberation struggles, Palestinians have used a wide range of nonviolent tactics against the encroaching Zionist movement—even prior to Israel’s statehood, while everyone was still under Ottoman and British rule. For example, the 1930s saw local commerce grind to a halt for six whole months due to general strikes against the British mandatory government.</p>
<p>The first Intifada encompassed some of the most memorable examples of Palestinian nonviolence. For example, in the Palestinian Christian city of Beit Sahour, a tax revolt against Israeli occupation led to the entire city being placed under siege for 44 days, ending with Israeli soldiers going in and “confiscating” (looting) two million dollars in goods from businesses. But even the second Intifada, an overwhelmingly more violent and militarized uprising remembered for its Qassam rockets and suicide bombings, still saw plenty of boycotts, pickets, vigils, hunger strikes, mass demonstrations, protests, and marches—many following the nearly daily funeral processions—all examples of nonviolent resistance which went largely undetected in Israel and the West. Undetected, that is, until the popular struggle against the Apartheid Wall began taking shape and welcoming Western as well as Israeli activists into its fold.</p>
<p>However, and I can’t stress enough how crucial this is to understand, Palestinians’ definition of nonviolence—often framed within the wider and uniquely Palestinian concept of <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Sumud"><em>sumoud</em></a> (steadfast perseverance)—bears only a fleeting resemblance to the nonviolence fetishized by the liberal “Peace Police” types you encounter in the West. The two definitions are as removed from each other as the everyday realities the two groups live and struggle in.</p>
<p>First and foremost, Palestinian nonviolence is completely devoid of “moral high ground” and “stooping to their level” parlance, which for Western anarchists should be a breath of fresh air. Simply put, it is not as concerned with spit-shining its own reflection as it is with achieving its goals. Also, it has been decades since Palestinians have let concerns of negative media coverage lead them by the nose. Past experience has shown quite clearly that sticking to nonviolent resistance did not gain them the support of the so-called international community—even <em>before</em> War on Terror hysteria.</p>
<p>The famed “Arab Gandhi,” Mubarak Awad, a Christian Palestinian-American and the main advocate of Palestinian nonviolent resistance, founded the Palestinian Center for the Study of Nonviolence in the ’80s. He was quite honest about this being a practical rather than Gandhian matter (although he is still politically savvy enough to conflate the two occasionally):</p>
<p>“For the Palestinians who are living in the West Bank and Gaza during this period, the most effective strategy is one of non-violence. This does not […] constitute a rejection of the concept of armed struggle. Simply put, the thesis is that during this particular historical period, and with regard only to the 1.3 million Palestinians living under the Israeli occupation, non-violence is the most effective method to obstruct the policy of ‘Judaization.’”</p>
<p>His disciple, Nafez Assaily, who operates his own small nonviolence project in the city of Hebron today, makes this equally clear. Referring to Yasser Arafat’s speech at the UN—delivered while holding a gun in one hand and an olive branch in the other—Assaily points out that “neither hand cancels the other.”</p>
<p>It has been my experience that, in the Palestinian political vocabulary, “nonviolent” means “unarmed”—and even then, only if by <em>arms</em> you mean guns, not bottles filled with petrol and motor oil. Nonviolence is used as a term to describe broad popular resistance, actions everyone can participate in, as opposed to armed struggle, which is conducted by the few.</p>
<p>Note how, unlike liberals, the Palestinian nonviolence advocates I quoted do not juxtapose nonviolence with, say, rock throwing or window breaking, but only with picking up the gun. In his <a href="https://nplusonemag.com/concerning-the-violent-peace-police">open letter to Chris Hedges</a>, David Graeber mentions meeting an Egyptian activist who, speaking of last year’s popular uprising, expressed a similar point of view: “Of course we were non-violent. No one ever used firearms, or anything like that. We never did anything more militant than throwing rocks!”</p>
<p>If I may reach back once more to the American New Left for comparison, the ’60s antiwar organization SDS defined itself as “not violent, but not nonviolent,” which although a bit tongue-twisting is much more accurate, not to mention honest. This definition is what Palestinians have in mind when they speak of a nonviolent struggle, especially in the context of the ongoing demonstrations against the Apartheid Wall.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/11b.jpg" />
</figure>
<p>Palestinians, like almost everybody except the domineering doctrinaires of nonviolence in the West, do not consider self-defense a form of violence; this broadens their definition of nonviolence significantly. And since they happen to live under military occupation, any damage they inflict on the occupiers—soldiers, bureaucrats, cops, machinery operators, border police or settlers—is essentially a form of self-defense. This is true even according to the conservative standards of international law—specifically, the 1960 UN Declaration on the Granting of Independence to Colonial Countries and Peoples—not that we should give a damn about legalities. This broader, fluid definition might make it harder for the zealots of nonviolence to maintain their rigid and moralistic demarcations, but for the rest of us it’s simply an affirmation of common sense. For all their stupidity, US Libertarians have a clearer, self-explanatory term for this: the Non-Aggression Principle. You don’t start shit, but you reserve the right to respond.</p>
<p>Lastly, if one steps back to examine nonviolence rhetoric in Palestine from a wider socio-political perspective, it seems clear that a significant part of the reason it did not—indeed, <em>could not</em>—take root in the resistance movement lies in that fact that the concept was introduced to Palestine in the ’80s. At that time, the Palestinian Liberation Organization—whose charter specifically listed armed struggle as the <em>sole</em> means of liberation—reigned supreme as the unchallenged representative. It was a time before religious organizations began speaking in nationalist terminology and entered the political arena, before Hamas turned Islam into a liberation theology. Proposing a means of resistance outside the PLO was taboo, tantamount to directly challenging the organization’s authority—especially from an outsider, as Mubarak Awad was. Indeed, the PLO leadership exiled in Tunis at the time viewed nonviolence rhetoric as a potential threat to its power, and was extremely hostile to it. During the <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Beit_Sahour#Tax_resistance">Beit Sahour tax revolt</a>, for instance, the PLO denied logistical help to the participants, actively discouraged other communities from joining in, and refused financial aid to those persecuted for tax resistance—while offering it to the families of those killed or wounded in violent clashes.</p>
<p>Of course, violence was the dominant motif of Palestinian resistance for its obvious symbolic value as well: the empowerment it offers a people who—much like Israeli Jews!—carry within their national identity a strong historical sense of being powerless, almost ontological victims. Come to think of it, this might be true for many anarchists, too. The PLO’s largest faction, Fatah, included in its internal charter a telling affirmation that “armed struggle is a strategy and not a tactic” (Article 19), and one of its first pamphlets was a translation of Frantz Fanon’s <em><a href="https://abahlali.org/files/On_Violence.pdf">Wretched of the Earth</a></em>, which famously glorifies violence as restoring self-respect, freeing “the natives” from their inferiority complex, and even serving to “unite the people.” All of this somewhat blurred the line between means and ends, rendering it highly unlikely that nonviolence rhetoric could gain a strong foothold in Palestinian resistance, even in its purest tactical form.</p>
<p>On the Israeli side, Anarchists Against the Wall and the <a href="https://palsolidarity.org">International Solidarity Movement</a> have been among the chief propagators of the myth of Palestinian nonviolence, knowing full well that to Western audiences—practically our <em>only</em> audience—the term is understood in a contextually different and significantly narrower way. This is accomplished not so much by outright lying as by omission, by silently taking advantage of ambiguity, or by clinging to technicalities, real or imagined but insignificant either way: for instance, the claim that the <em><a href="https://mondoweiss.net/2012/04/shebab-vs-the-wall-at-the-erez-crossing.html">shebab</a></em> slinging rocks are not technically part of the protest marches or demonstrations. This claim is disingenuous. First, because the popular committees that organize the protests in each village do, in fact, cooperate and coordinate crowd movement with the stone-throwing youth—perhaps not in advance, but in real time; perhaps not always, but often enough. Second, because the supposed categorical distinction between “stone-throwers” and “protesters” exists only in theory, without a trace of it on the ground. And finally, because even if it did exist, both groups form equal parts of the broader phenomenon we call the Palestinian popular struggle.</p>
<p>There are other reasons why the myth of Palestinian nonviolence is being disseminated ad nauseum, becoming truth by virtue of repetition. Where the more liberal or mainstream elements in Palestinian society are concerned, for example, it is largely a question of cold hard cash: 30% of the Palestinian GDP comes from foreign aid. Naturally, the various foundations, charities, and governments funding the hundreds of Palestinian NGOs in the West Bank and Gaza Strip are unanimous in their insistence on nonviolent politics, along with its accompanying rhetoric. With Palestinian NGOs pushing this line, activists in the West are all too happy to toe it, and facts be damned.</p>
<p>Among Israeli radicals, including AAtW, you’d be surprised how often everything boils down to unresolved liberal complexes, and a tendency to simplify things for politically correct crowds using banal syllogisms: a) good guys are not violent, b) Palestinians are the good guys in this conflict, c) ergo, the Palestinian popular struggle is nonviolent. To put it differently, since Israeli soldiers inhale oxygen and exhale carbon dioxide, Palestinians are expected to do the opposite.</p>
<p>Today, as hundreds, perhaps thousands of videos from ten years of weekly demonstrations are available online for anyone to watch, it is truly a testament to the power of cognitive dissonance that people can go on referring to this struggle as “nonviolent.” But politically speaking, the most worrying aspect of all this is the delegitimization of Palestinian violent resistance, inherent in the perpetuation of the nonviolence myth. Rather than fool ourselves that Palestinians should be or are responding nonviolently to the violence inflicted on them, we should admit, embrace, and <em>wholeheartedly support</em> Palestinian violence against the far greater violence of Israeli Apartheid.</p>
<p>Furthermore, the prevalence of nonviolence rhetoric in reference to Palestinian resistance contrasts greatly with the general acceptance among radicals, even among the liberal left, of violence from Zapatista communities defending themselves against paramilitaries—or <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Naxalite–Maoist_insurgency">Naxalites</a> in the forests of India resisting infrastructure companies with landmines and automatic rifles—or <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Movement_for_the_Emancipation_of_the_Niger_Delta">MEND</a> rebels in the Niger Delta fighting Western corporations by attacking oil wells and pipelines, killing workers, security guards, and soldiers in the process. It makes no sense at all. As some Palestinians themselves have <a href="https://electronicintifada.net/content/how-obsession-nonviolence-harms-palestinian-cause/11482">asked</a> recently, I strongly urge everyone to once and for all get treated for their nonviolence obsession wherever Palestinian resistance is concerned.</p>
<p>Now, regarding AAtW’s <em>own</em> tactics, as Jewish citizens and unequal partners in the joint struggle, nonviolence has always been our default setting. Since the very beginning we have been careful to play a strictly supportive role, never leading or taking initiatives—which is usually what the vanguardist tendencies latent in political violence end up pushing one towards. Initially, we had decided not to adopt nonviolence as a collective guideline, leaving the question open for each individual to answer as she saw fit. After the first couple of years, however, certain key activists began pressing for a formal resolution in favor of nonviolence, and this actually became the primary bone of contention in AAtW.</p>
<p>On the surface, the reasons for this demand were purely practical, and they make sense. The first reason is that nonviolence enables us to offer a safer network for less militant activists, as well as mainstream members of the left, who wish to attend demonstrations in West Bank villages. This is an important function, since prior to the joint struggle many Israelis had not seen the reality of the occupation and the Apartheid Wall up close with their own eyes. The nonviolence tagline has contributed considerably to hundreds of Israelis witnessing the brutality of the Israeli army firsthand, something which AAtW would have never achieved without being perceived as nonviolent. The second reason has to do with our ability as Jewish citizens to prevent soldiers from using certain types of lethal force, for example live ammunition, by our presence in Palestinian demonstrations, given that soldiers have separate and stricter rules of engagement for Jews than they do for Palestinians. Basically, some within AAtW felt that if Israeli participants were to engage actively in violence against soldiers, it would gradually erode our ability to use our Jewish privilege as a deterrent, until eventually we lost it altogether.</p>
<p>These are valid concerns, yet I cannot help but feel that, not too far below the tactical surface, lie the usual liberal sensibilities and anxieties vis-á-vis the use of violence; and also that, beneath the political rationale for utilizing our Jewish privilege, lies an all-too-common personal fear of giving up one’s privilege, period. Furthermore, regarding our role as a sort of “human shield,” I think this is flat out wrong: it has been my experience that most soldiers already assume Israeli anarchists throw stones at them alongside Palestinians, or, if not, that they at least support and facilitate the stone-throwing, which is bad enough in their book. Israeli soldiers do not place such high importance on intricate, college-educated ethical distinctions between a person throwing rocks at them and another person standing nearby, defending the first one’s right to do so. In other words, a soldier’s desire to avoid the legal troubles associated with shooting a Jewish citizen plays a much more significant role in his reluctance to open fire on us than does his impression that Israeli anarchists “don’t deserve it.” I have no doubt combat soldiers think we deserve it, regardless of whether we actually join stone-throwers or just protect them.</p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/12b.jpg" />
</figure>
<h1 id="further-reading">Further Reading</h1>
<p><a href="https://alllies.org/wp-content/uploads/2013/11/ALLLIES-print.pdf">It’s All Lies</a> [PDF, 44 MB], a book-length collection of underground publications from the final three decades of the 20th century, which has given rise to a <a href="https://alllies.org">website</a> that is still in use today.</p>
<p><a href="https://www.awalls.org">Anarchists Against the Wall</a></p>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/13a.jpg" />
</figure>
<hr />
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/15.jpg" />
</figure>
<figure class="">
<img src="https://cdn.crimethinc.com/assets/articles/2013/11/11/16.jpg" />
</figure>